שנאה, דחיה וגזענות כלפי האזרחים הערבים מצד הממסד בישראל
עו"ד עלי חיידר
אינתיפאדת אל-אקצא ואירועי אוקטובר 2000 היוו תפנית חדשה ביחסים בין האזרחים הערבים בישראל לבין המדינה. המתבונן במציאות הישראלית, מאז אירועי אוקטובר, יכול להבחין כפי שיתואר להלן, שתופעות כמו דחיה, שנאה, הדרה וגזענות כלפי האזרחים הערבים החלו לקבל מימדים חדשים.

ביטויי השנאה הקולקטיבית של כמה מן הפוליטיקאים כלפי האזרחים הערבים משפיעים על תמיכה ציבורית מתרחבת בקרב היהודים. בשנאה זו, לא הקדשנו לכך המקום בדו"ח זה, הן משום עיסוקנו הממוקד עד כה בביקורת השלטון ולא באזרחים, והן משום שיש לייעד לנושא מקום נפרד ונרחב יותר. לכן נעסוק ברשימה זו בגילויי הדחיה והשנאה הנובעים מן הממסד.

במסגרת רשימה קצרה זאת, נעמוד תחילה על הגדרת וביאור המונחים "גזענות" ו"שנאה". אחר כך נאיר היבטים מסוימים של התופעה. ראוי לציין, כבר בשלב זה, כי רשימה זאת אינה מתיימרת לחקור את סוגיית הגזענות, השנאה וההדרה באופן מעמיק ומקיף, אלא מהווה מבוא לכך, ומתריעה ומזהירה גם מפני התעצמותה והסכנות הטמונות בה. לכן יש להשקיע מאמצים רבים לצמצומה, במיוחד בתקופה שהדיון בסוגיית הטרנספר הפך לחלק מהשיח הלגיטימי באמצעי התקשורת ובעתונות.

הגדרת המושגים:
הגזענות מוגדרת באופן שונה על ידי דיסיפלינות וחוקרים שונים, יש כאלה הנוקטים בדרך הצמצום ונצמדים להגדרות הצרות של המושג, ויש כאלה המעניקים לו משמעות רחבה. להלן מובאות שתי הגדרות שונות לגזענות, אחת מילונית-אידיאולוגית, והשניה מההיבט המשפטי-חוקתי:
1. הגזענות היא "השקפה הדוגלת במיון האנושות לקבוצות עליונות ונחותות, לכאורה לפי סימני היכר קבוצתיים, גופניים ונפשיים ובהתייחסות מפלה אל בני אדם, על פי היחס לקבוצה שאליה משייכים אותם. גזענות היא תופעה המורכבת מתערובת של אמונות, דעות, השקפות והעדפות הנשענות על שני יסודות:
(א) חלוקה של המין האנושי לקבוצות ואפליית קבוצות מסוימות לעומת אחרות; (ב) נקיטת עמדה שרירותית כלפי כל אדם על פי אותה חלוקה. יסודות אלה הם פועל יוצא של שיפוט קדום - נקיטת עמדה שלילית כלפי אדם, הנובעת משיוכו לקבוצה חברתית מסוימת והתואמת לעמדה לא מבוססת כלפי אותה קבוצה.

המשמעויות המגוונות שהוקנו למונח 'גזע', השימוש הנפוץ בו כשם 'נרדף' ללאום או לדוברי שפה אחרת, או לקבוצה אתנית, המחלוקת לגבי מיון הגזעים - כל אלה וגורמים אחרים מקשים על זיהוי תופעת הגזענות ועל אבחנתה ממונחים כמו 'אמונות', 'קנאות דתית', 'עליונות אתנית', 'אפליה מינית', 'שנאת אויב', או 'שנאת זר' בכלל".
2. סעיף 144א' לחוק העונשין, התשל"ז 1977 - מגדיר גזענות כך:
"רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי הציבור או חלקים של האוכלוסיה והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומני-אתני".

החוק אוסר על הסתה לגזענות ומטיל עונש מאסר על מי שמפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות. כמו כן, הסתה לגזענות עלולה לשלול מהעוסקים בה זכויות יסוד מרכזיות, כמו הזכות להיבחר ולהירשם כמפלגה.
המושג שנאה מוגדר כ"רגש השולל את האובייקט שלה באופן כולל ומהותי". בכך היא נבדלת מרגשות שליליים אחרים, כמו כעס, השוללים את האובייקט רק באופן חלקי. שנאה מתעוררת כאשר חל שינוי במצב הקיים ועקב כך מופיעה סכנה לעניין הנחשב על ידי השונא כמהותי".
ביטויי שנאה וגזענות כלפי ערבים בישראל (דוגמאות מהשנתיים האחרונות)

להלן מובאות מספר דוגמאות שנבחרו מתוך רבות אחרות; נראה כי תחומי השנאה ואף הגזענות כנגד האזרחים הערבים, הינם מגוונים, ונוגעים לתחומי חיים שונים.

א. פוליטיקה של שנאה והדרה
במוקד התופעה הזאת עומדים כמה פוליטיקאים יהודים, אשר פועלים בשיטות שונות נגד הח"כים הערבים: הם מציגים אותם לעיתים כקיצוניים, כבוגדים, כגיס חמישי וסוכנים זרים, כמשתפ"ים של האויב, וכמטורפים. חלק מהח"כים עושים דה-לגיטימציה ואף דה-הומניזציה לח"כים הערבים, וזאת כחלק מהפחתה מערכם, הדרתם ממוקדי ההשפעה, מניעה מהם להשמיע את קולם, את דעותיהם ואת תביעותיו של הציבור הערבי.

העבודה בועדות הכנסת תלויה במבנה הקואליציוני של הכנסת כבבואה של הממשלה. הישגים ממשיים בועדות הכנסת, כמו חלוקת העוגה התקציבית, תלויה בעסקאות פרלמנטריות בין הסיעות השונות, כאשר המטבע העובר לסוחר הוא יכולת ההשפעה הקואליציונית, אם לא בקדנציה הנוכחית, יהא כך בקדנציה שתבוא אחריה. הדרתם המוחלטת של הח"כים הערבים מן הקואליציה מונעת מהם כל הישג משמעותי עבור ציבור הבוחרים שלהם, שכן אין להם "מה למכור" לעמיתיהם הח"כים מסיעות אחרות.
כך הופכת מליאת הכנסת לזירת הפעילות העיקרית של הח"כים הערבים. התבטאויותיהם במליאה הן חריפות בחלקן, ויצאו בשנים האחרונות מהמשבצת המסורתית של נציגי הציבור הערבי. משבצת זו אופיינה בעבר על ידי דיבור רך, ובעיקר שיח שמקבל על עצמו את הנחיתות האזרחית המובנית שהוכתבה להם. בעשור האחרון מבטאים חברי הכנסת הערבים את הלכי הרוח האותנטיים בציבור הערבי, אשר אינם מקבלים כמובן מאליו את יחסי השליטה כלפי הנשלט. כאמור, בהיות הייצוג הפרלמנטרי של שולחיהם חסום בחלק החומרי שלו, החלק של השיח הציבורי נשאר פתוח. עמידה זו ב"חזית" חופש הביטוי, מושכת אליהם אש מצד ח"כים יהודים, אשר חלקה מכוון כלפי הח"כים הערבים, אך חלקה מכוון כנראה אל כלל האזרחים הערבים. למרות הניסיון לצייר סימטריה כאילו "כולם יכולים לומר הכל", אין זה המצב האמיתי. בדוגמאות להלן ניתן כי כוחם של הח"כים היהודים, אפילו הם מן ה"שוליים הפוליטיים", הוא גדול לאין שיעור מזה של הח"כים הערבים, ופגיעתם בח"כים הערבים ובבוחריהם היא קשה ביותר.
1. חוק לעידוד ההגירה: היועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד אנה שניידר, פסלה הצעת חוק פרטית שיזם ח"כ מיכאל קליינר (חרות) לעידוד הגירה למדינות ערב, זאת משום שאופיה הוא אנטי דמוקרטי וגזעני, ובניגוד לחוק יסוד הכנסת, הקובע שרשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת כאשר יש במטרותיה או במעשיה במפורש או במשתמש שלילת אופייה הדמוקרטי של המדינה והסתה לגזענות.
הצעת החוק של קליינר מציעה כי תושב או אזרח ישראלי שירצה להגר למדינה ערבית יהיה זכאי לקבל סל הגירה. ההצעה קובעת כי הזכאות לסל הגירה תהיה מותנית בוויתור על האזרחות הישראלית או על האשרה והרשיון לישיבת קבע. לדבריה של עו"ד אנה שניידר, "קבלת הצעתו של ח"כ קליינר תיצור מצב שבו המדינה מעודדת באמצעות הטבות חומריות את האוכלוסיה היהודית להגיע לארץ ולהשתקע בה בעוד שלגבי הערבים, אזרחי המדינה, מעודדת המדינה את עזיבתם". בתחילת שנת 2002 אישרה נשיאות הכנסת את הגשת הצעת החוק האמורה על אף המלצתה של היועצת המשפטית של הכנסת.

מגמת הצעתו של ח"כ קליינר היא ברורה: הוצאתם הפיזית של המשתייכים לקבוצת האזרחים הערבים ממדינת ישראל באמצעות פיתוי חומרי, והכנסת המשתייכים לקבוצה היהודית אל תחומי המדינה, באותו אמצעי. איפיונה של הצעת חוק זו, על ידי היועצת המשפטית הכנסת, כגזענית, לא עצר את נשיאות הכנסת מלאשר את הגשתה.
2. חוק "עוקף" בג"צ קציר: בינואר 2002 ביקשה היועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד אנה שניידר, מנשיאות הכנסת לשקול את האפשרות לפסול הצעת חוק שיזם ח"כ חיים דרוקמן (מפד"ל) משום שהיא מהווה, לכאורה, הצעת חוק גזענית במהותה. המדובר בהצעת חוק עוקפת בג"ץ בנושא הישוב קציר, עליה חתמו בזמנו 61 ח"כים. דרוקמן יזם הצעת החוק בעקבות בג"ץ קציר, שחייב את הישוב לקלוט גם משפחה ערבית (משפחת קעדאן). לפי הצעת החוק יתוקן חוק ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית כך, שבהגדרת מטרותיו יודגש ערך ההתיישבות היהודית. כמו כן, מוצע בה להרחיב את חוק מקרקעי ישראל, כך שהמנהל יוכל להקצות קרקע להתיישבות, אם אישר זאת שר הביטחון לצרכי הביטחון.
בחוות הדעת שהניחה בפני הנשיאות לא קבעה עו"ד שניידר עמדה חד משמעית, אך הבהירה שמדובר בהצעת חוק בעייתית שעל הנשיאות לדון ולהכריע בה. נשיאות הכנסת אישרה את הצעת החוק האמורה, ברוב דעות.

מהלך זה של הכנסת, מלבד היותו סותר מעשית את קביעת בג"צ, הוא מהלך מסוכן, שכן הוא נותן גושפנקא פוליטית להדרת אזרחים ערבים ממקומות מגורים. סכנתו הנוספת היא באיתות לאזרחים היהודים כי: "לא חשוב מה יאמר בג"ץ, חשוב מה יעשו בכנסת", כעין "או"ם-שמום" פרלמנטרי.
3. יציאה מן המליאה בזמן נאום הערבים: בינואר 2001 הציע ח"כ אליעזר כהן (צ'יטה) מהאיחוד הלאומי-ישראל ביתנו שכל הח"כים היהודים יצאו מאולם מליאת הכנסת כל אימת שח"כ ערבי יעלה לדוכן הנואמים. כהן הפיץ בין כל הח"כים מכתב תחת הכותרת "מצב מלחמה עם הפלסטינים". במכתבו שאל ח"כ כהן: "האם מישהו מעלה בדעתו שבמלחמת העולם השניה היה יכול גרמני, לא קצין באס אס לבוש מדים, לא נאצי, אלא סתם גרמני, לעמוד על דוכן הנאומים בפרלמנט הבריטי בלונדון ולשאת דברים לטובת גרמניה הנאצית?".

הפניית הגב, פיזית, אל הח"כים הערבים כקבוצה היא מסוכנת ביותר ונושאת מסר מסוכן לאזרחים היהודים במדינה. אך יתרה מזאת, הפיכתם זו של הח"כים הערבים לאויבים בעת מלחמה, היא יותר מסימונם האישי בלבד כיעד לפגיעה אפשרית. בהיותם נציגי ציבור מובחן מבחינה לאומית, במעשהו זה מסמן ח"כ כהן, באמצעותם, את כל הציבור הערבי כיעד לפגיעה בהיותם נושאי דברים "לטובת גרמניה הנאצית". התוצאות של מעשה זה הן הרות אסון לשתי הקבוצות החיות במסגרת האזרחית בישראל.
4. הפצת תמונותיהם של ח"כים ערבים לצד התמונה של בן לאדן, בידי ח"כ ישראל כץ: יוזם הצעת החוק שנועדה למנוע השתתפות בבחירות מרשימה התומכת בטרור ח"כ ישראל כץ (ליכוד), הפיץ בין הח"כים לקראת הישיבה של ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת בנושא ההצעה, מעטפות הנושאות את תמונותיהם של הח"כים הערבים לצד תמונתו של אוסאמה בן לאדן עם הכתובת "כל אחד והבן לאדן שלו, חייבים לעצור את הטרור בכנסת". על המעטפות מופיעות תמונותיהם של הח"כים עבד אלמאלכ דהאמשה, אחמד טיבי, עזמי בשארה ומוחמד ברכה ומעליהן תמונותיהן של בן לאדן, ערפאת, חסן נסראללה ומרואן ברגותי.

מעשה זה אינו רק עניין של טעם או סגנון, אלא מעשה ציבורי ופוליטי מחושב היטב, באמצעותו ביקש, כנראה, ח"כ כץ להשחיר את פניהם של הח"כים הערבים וליצור זיקה תודעתית ישירה ביניהם לבין המצולמים האחרים, כאילו בעוד לאמריקאים יש בן-לאדן באפגניסטן, לנו יש בן-לאדנים כאן בכנסת. הוא עושה זאת תוך איפיון פעולותיהם של הח"כים הערבים בכנסת כ"טרור", במשפט המשתמש לשתי פנים. הגם שהמעטפות הופנו אל חברי הכנסת בתוך המשכן, הן "הודלפו" לעיתונות הכתובה וח"כ כץ אף התראיין על כך בגאווה בתקשורת האלקטרונית. זו לא היתה פעולה פרלמנטרית בין חברי הכנסת לבין עצמם, אלא שימוש בכנסת ובדיוניה כדי לבסס תדמית שלילית בציבור היהודי כלפי חברי הכנסת הערבים, כאילו הם משתפי פעולה עם האויב, וכאילו הם מייצגים את הטרור בכנסת. כך מסמן אותם ח"כ כץ כאויבי המדינה.
5. רעיון הטרנספר כמעשה פוליטי: השר ליברמן (כתוארו אז) השמיע קריאה בתוכנית הטלוויזיה "פגוש את העיתונות" עם שלי יחימוביץ בערוץ 2, לעשות טרנספר לחלק מערביי ישראל. בראיון אמר ליברמן: "אני לא פוסל את אופציית הטרנספר. לא צריך לברוח מהמציאות. אם את שואלת אותי מה הבעיה מספר 1 של ישראל - זו לא הבעיה הפלסטינית… אנחנו לא משחקים בנדמה לי… אנחנו רואים את כל התהליכים שקורים באום אל-פחם, כולל הזדהות עם בן לאדן והחיזבאללה וכל אויבי ישראל. האם אני רואה בהם אזרחים של מדינת ישראל? לא! האם נצטרך לעשות עמם חשבון? כן! הם יצטרכו לחפש לעצמם מקום איפה שהם ירגישו בנוח".
רעיון הטרנספר אינו חדש, אך תחושת המובן מאליו בה משוחח על כך השר דאז ליברמן אינה מסתירה את האיום המפורש בדבריו. איום זה מעורר פחד אמיתי בקרב האזרחים הערבים, אך צריך לעורר פחד בקרב כל מי שמחזיק בתפיסה הומאנית של היחסים בין בני האדם, ולשמש פעמון אזעקה קולני ביותר באזניהם של אזרחי המדינה כולם. טרנספר מכל סוג הוא מעשה אנטי הומאני ואנטי מזרחי. כאלה גם הדיבורים על טרנספר, ובמיוחד כשהם באים מפיו של שר בממשלה. ממשלה אמורה להגן על אזרחי המדינה, ולדאוג להם, לא לטרנספר אותם.
6. דה-הומניזציה ודמוניזציה: השר האלוף (מיל') אפי איתם טען שהישובים הערבים בגליל הם תאים סרטניים בגוף של המדינה, שהערבים במדינה עושים לשם הריסת המדינה, והם מהווים איום אסטרטגי למדינה היהודית. דבריו של איתם נאמרו במסגרת כנס באוניברסיטת חיפה בנושא "העיר במאה העשרים ואחת בצל המלחמה". בהזדמנות אחרת התייחס איתם לערבים כ"דומים לסרטן": "הם במידה רבה הפצצה המתקתקת מתחת לכל הסדר הדמוקרטי והישראלי שבתוך הקו הירוק. זה איום קיומי המתאפיין בכך שהוא איום חמקני. ואיומים חמקניים טבעם שהם דומים לסרטן".

סרטן הוא שמה של מחלה המהווה איום על האדם המודרני. השימוש במושג זה ואיפיון בני אדם, אזרחי המדינה, כ"תאים סרטניים" הוא יותר מהשפלה ודה-הומניזציה. זוהי דמוניזציה, הפיכתם לשדים מסוכנים. אותם "שדים מסוכנים" הם אזרחי המדינה, והשר איתם, כמו כל שר אחר, חייב להם נאמנות. באמירותיו אלה מפר השר את הנאמנות אותה הוא חייב לאזרחי המדינה. עניין זה צריך לקומם עליו את כל אזרחי המדינה. האזרחות של הערבים בישראל נשחקה עד כדי כך, שהשר איתם אך אינו רואה אותה. מזיק עוד יותר הוא מינויו לשר בלי דרישה שיתנער מאמירות אלה, התבטאויות כאלה, והעובדה שהן באות מפיו של שר בממשלה ומנהיג זרם פוליטי חשוב, גורמות נזק כבד וארוך טווח למדינה ולאזרחים. יתרה מזאת, הן מעוררות פחד עמוק מפני האפשרות שרעיונות אלה יתבססו בציבור היהודי. אם הממשלה לא התנערה מהאמירות ומאומרן - הציבור (יהודים כערבים) - צריך לעשות זאת.
ב. תקשורת
התקשורת הישראלית משחקת תפקיד חשוב ומרכזי בקביעת סדר היום הציבורי, אך יחד עם זאת היא מושפעת מההקשר הפוליטי-החברתי שהיה בו. כאשר היא עוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני היא לא מקפידה תמיד על כללי הסיקור והדיווח ההוגן, המאוזן והאובייקטיבי, אינה מסתפקת בהבאת העובדות הנכונות לקורא, אלא לרוב, מזדרזת לפרשם ולהסיק מסקנות חד משמעיות והחלטיות, דבר העלול להטעות את הקורא. בנוסף לכך, חלק מעורכי העיתונים עושים שימוש בעריכה, בוחרים תמונות וצבעים, וקובעים כותרות שלא בהכרח משקפים את האמת, ולא קיים קשר כלשהו בינם לבין הכתבה עצמה. להלן מספר דוגמאות:
7. "חמאס זה כאן": ביום שישי 17.12.01, ששה ימים לאחר ביצוע הפיגוע באוטובוס קו 16, בשכונת חליסה שבחיפה, פרסם עיתון "כלבו", המקומון החיפאי של "הארץ", בעמוד 31, שהינו העמוד השמאלי בעיתון, ידיעה שכותרתה "עז א-דין אל קסאם סניף חיפה (חליסה)". בעמוד 30 הימני, הפותח את הפרק המתייחס לפיגוע, מופיעה כותרת גדולה: "לאחר הפיגוע חנך שייח' ראאד סלאח בית תפילה של התנועה האיסלאמית בדליה"; על "תופעה בכפרים הדרוזים - התנחלות של פלסטינים בקרוונים", ועל מוסלמיות שמתחתנות עם פלסטינים ומביאות אותם לגור בכפרי הכרמל. אך הכתב עצמו כותב "ממדי התופעה אינם גדולים ובשלב זה מדובר בצעירות בודדות".
בראש עמוד 30, כמו ביתר עמודי הפרק המתייחס לפיגוע, מתנוססת תמונה מחרידה מהפיגוע שבה נראה אדם שרוע על הרחוב ומכוסה בשמיכה, לידה כתוב "חיפה אדומה".

השזירה, החיבור והכריכה בין שתי הכתבות שבעמוד 30 לבין הדיווח על הפיגוע מעורר ספק של חוסר תום לב, מכיוון שאין שום קשר בין הפיגוע מחד, לבין חניכת בית התפילה והמגורים של הצעירות האמורות בכפרי הכרמל מאידך. בנוסף לכך, על עמוד השער של אותו גליון פרושה תמונה הלקוחה מהגדה המערבית או מרצועת עזה ולא משום אירוע שהתרחש בחיפה. בחירתם של מפגעים לפעול דווקא בחיפה היא מרושעת כשלעצמה. העלאת תמונת מצב כזו בשיטות אלה בידי העיתון - מוסיפה חטא על פשע, מטעה את הקוראים, ועלולה אף להסית נגד תושבי חיפה הערבים.
8. "לסרס את הערבים": בתקשורת הסקטוריאלית מתבטאת עוינות לאזרחים הערבים. הערבים בישראל אינם חשופים לאמצעי תקשורת אלה, ולא עוקבים אחרי הדברים המתפרסמים בהם. הם לא מודעים להיקף ולטבעם של הרעיונות הגזעניים והפתרונות האכזריים המוצעים בכדי להפטר מהם, ולדמויים הניתנים להם. בתאריך 18.1.02 פרסם עיתון "הארץ" כתבה תחת הכותרת "מאמר ב"נובוסטי" קורא לסירוס ערביי ישראל": מאמר הקורא לסרס את ערביי ישראל ולהציע פרס כספי לצעירים שיסכימו לעיקור מרצון התפרסם בשבוע שעבר בעיתון "נובוסטי" בשפה הרוסית. במאמר שכותרתו "כיצד נכריח אותם לעזוב" מצדד מריאו בלנקי, אחד הכותבים הבולטים בעיתון ב"עיקור של אסירים ערבים ושל אנשים שנעצרו בגין פעילות אנטי ישראלית". הכותב גורס כי "בהתחשב בייחודיות המנטלית הערבית סירוס ערבים שנתפסו יכול להיות אמצעי פסיכולוגי חזק בשימוש מחתרות יהודיות, כדי לזרוע פאניקה באוכלוסיה הערבית, ולעודד את ההגירה הערבית מהארץ". במטרה להגביל את הילודה בקרב הערבים בישראל, מציע המחבר ליישם את הפתרון הסיני שעיקרו ענישת הורים, המולידים יותר מילד אחד, באמצעות שלילת הטבות, פיטורין מהעבודה, הפניית הילדים לפנימיות, והגלית ההורים למקומות מרוחקים. לצד צעדי הענישה, מציע המחבר גם צעד עידוד להגבלת הילודה כמו חלוקת אמצעי מניעה לערבים בחינם, או בהנחות, ובהקמתה של מערכת אימוץ ילדים ערבים במטרה להעבירם לארצות ערב.

גם אילו היה זה מאמר שולי, צדדי וזניח, וגם אילו היה יחיד מסוגו, הוא לא התפרסם בעיתון שכונתי קטן וחובבני, אלא בעיתון רב תפוצה שנקרא על ידי שכבות נרחבות בציבור, ועבור רבים - הנכתב בו משקף מציאות ומכוון אותה. ידיעה זו כשלעצמה היא מצמררת, וצריכה להפחיד כל אזרח במדינה, ללא קשר ללאו, דת, גזע ומין.
ג. חינוך
מערכת החינוך היא אחד הכלים העיקריים של חיברות אזרחי-פוליטי, במסגרתה מועברים מסרים של ערכים שהממונים על המערכת מבקשים להנחיל לדור הבא. נדרשנו כאן למקרה אשר משקף יחס חינוכי-מערכתי. אין הכוונה כאן לבקר את הילדים, אלא להצביע על אחריות השלטון למועבר במערכת החינוך.
9. הערבים רגילים להרוג: בתאריך 16.11.01 פירסם המקומון "אמצע נתניה" (נתניה) תחת הכותרת "הערבים רגילים להרוג" את אשר אירע באחד האירועים החגיגיים באחד מבתי הספר: "הקטע המצמרר הזה לקוח ממסכת, שהעלו תלמידי כיתה ב' בטקס קבלת ספר התורה בבית הספר 'הדר השרון' הסמוך לכפר סבא שבגוש תל-מונד, שכמו רבבות חבריהם ברחבי הארץ מציינים את תחילת לימודי התנ"ך… החלה ההצגה, הילדים עלו לבמה בקבוצות, מחופשים לעמים השונים ברוח אגדת חז"ל על קבלת התורה. התלמיד ששיחק את תפקיד המלאך, החזיק בידו ספר תורה ויצא להסתובב בין העמים השונים, כשהוא מציע לכל עם לקבל את התורה ואת עשרת הדברות. שתי קבוצות העמים היחידות שעטו תלבושות מייצגות היו קבוצת הערבים, שהופיעו עם כאפיות, וקבוצת היהודים שהופיעו עם כיפות על הראש. במהלך ההצגה פגש 'המלאך' את 'העם הערבי' ששאל כמו שאר העמים: 'מה כתוב בתורה?'. המלאך השיב לו: 'לא תרצח'. הילדים ענו לו במקהלה: 'לא אנחנו לא רוצים אותו כי אנחנו רגילים להרוג', ופינו את הדרך לקבוצה הבאה אחריהם, 'העם היהודי'. העם היהודי לא שאל שאלות ופשוט ענה: 'נעשה ונשמע'. מצגת זו לא נכתבה בידי התלמידים, כמו לעיתים מסכת לסיום בית-ספר התיכון. יש להניח שהטקסט נכתב עבור הילדים בידי מבורים - מתוך בית הספר או מחוצה לו. גם אם מעשה זה הוא מעשה מקומי, האחריות עליו היא מערכתית - של משרד החינוך. די במספר החזרות שנערכו בבית הספר לקראת ההצגה, כדי להרביץ את הטקסט הגזעני הזה עמוק עמוק בתוך נשמתם של ילדי בית הספר היסודי "הדר השרון". מלבד ההשחרה הקולקטיבית, כורכת התבטאות זו את ה"אופי הלאומי" עם אסוציאציות דתיות, שהן עמוקות מאוד מבחינה רוחנית. עקירתם של דברי בלע אלה מנשמת הילדים תהיה קשה ביותר בעתיד, אם בכלל. בעתיד, כאשר ישובו היהודים והערבים לנסיונות מעשיים לקראת פתרון היסטורי, יצטרכו הן המבוגרים והן הילדים של בית ספר "הדר השרון" לחיות במציאות של שלום. מעשים מעין אלה, באחריות מערכת החינוך, יקשו מאד על האזרחים היהודים לעתיד לחיות פעם בכפיפה אחת עם הערבים תחת השמש, וביתר שאת בתוך מסגרת מדינית אחת.
סיכום:
במסגרת רשימה זאת, ביקשנו לחשוף חלק מביטויי השנאה, הגזענות ההדרה וההרחקה של האזרחים הערבים בישראל, ובמיוחד התבטאויותיהם של חלק מהפוליטיקאים, אנשי תקשורת, אנשי דת וחינוך, עליהם חלה אחריות השלטון.
קצרה היריעה מלסקור את כל המקרים המעידים על גזענות ושנאה שדווחו באמצעי התקשורת במהלך השנתיים האחרונות, אך קריאה ופירוש נכון ומושכל של האירועים שהובאו לעיל, מצביעה על תופעה מסוכנת ומדאיגה, אשר מעוררת חרדות ופחדים קיומיים ויומיומיים אצל האזרחים הערבים. התייחסות משפילה ומבזה זאת, אינה נובעת רק מהמשמעות שניתנת להבדלים התרבותיים בין יהודים לערבים, אלא מהעדר נכונות לקבל את האזרחים הערבים כאזרחים שווי זכויות ושותפים בעיצוב דמותם ועתידם של המדינה ואזרחיה.

התבטאויות, פעולות ורעיונות כמו אלה שסוקרו לעיל, מהווים קרקע פוריה שעלולה להצמיח גזענות חמורה עוד יותר, ועלולה להתפתח לכדי אלימות קשה בין יהודים לערבים. בכדי להיאבק בתופעות שליליות כמו גזענות ושנאה מן הראוי לחשוף ולעבד את מכלול הרגשות והאמונות אשר מכוננים את השיח הזה, והמנגנונים אשר מזינים אותם. כמובן שהציבור מושפע ממנהיגיו, ולכן שעה שמושמעת דעה גזענית מצד אישיות ציבורית, פגיעתה רעה עוד יותר. הדברים עוברים אל הציבור, והוא עלול לקלטה ולתרגמה לאקט מעשי שלילי. את המהלך השלילי הזה יש לעצור מיד, ולהתחיל מלמעלה. על המדינה להשקיע אנרגיה ומשאבים רבים כדי לעצור את המהלך הנורא הזה, ולהתוות דרך לחיים משותפים בעתיד.
word file