| העיירות הבדואיות בישראל בתחילת המאה ה-21 |
| הבדואים בנגב בעקבות כישלון מדיניות העיור |
פרופי אסמעיל אבו-סעד, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב נתונים סטטיסטייים על מצבן של עיירות הבדואים בנגב מלמדים על כישלון חרוץ של מדיניות העיור שיושמה במסגרתן. הגורמים לכישלון כוללים מחסור בקרקע ובשירותים נלווים, מצוקת תקציבים ברשויות חמקומיות, היעדר אוטונומיח מקומית, היעדר בסיס כלכלי, היעדר משרות ממשלתיות, חינוך נחות, ומחסור שירותי בריאות, חברה ובידור. התוצאה הקשה של שנות האפליה הרבות היא איים של עולם שלישי בלבה של חברת שפע. מאז סוף שנות ה-60, ממשלת ישראל מיישמת מדיניות של יישוב הבדואים בנגב ביישובים עירוניים. מדיניות זו הייתה כרוכה בבעייתיות מראשיתה, בראש ובראשונה משום שהעיור נכפה על הבדואים. הבדואים לא היו כלל שותפים לתהליכי עריכת התוכניות וקבלת ההחלטות, שהובילו לבחירת סוג ההתיישבות. אך את מחיר כישלונה של המדיניות משלמים בעיקר תושבי העיירות הבדואיות עצמם. תולדות המדיניות של יישוב הבדואים אופיה של התיישבות הקבע שנבחרה עבור הבדואים בנגב לא התחשבה באורח חייהם המסורתי. בדואים חיים בנגב מאז המאה החמישית לפני הספירה. באופן מסורתי, הם היו מאורגנים בשבטים, ועסקו בגידול מקנה ובחקלאות. במהלך מלחמת 1948 ומיד לאחריה, השלטונות הישראליים הרחיקו מהנגב רבים מהבדואים, שהפכו לפליטים במדינות ערב הסמוכות, בעיקר מצרים וירדן. מתוך 65,000 תושבים בדואים, נותרו בנגב רק כ-11,000. הבדואים שנשארו בנגב הועברו בכוח מאדמותיהם ורוכזו בשטחים בלתי פוריים ומרוחקים, כדי שלא יהוו מכשול לפריסה מהירה של ההתיישבות היהודית בנגב. הבדואים תבעו בעלות על אדמתם, אך מדינת ישראל לא נענתה לתביעות. מתוך 3,000 תביעות כאלה שהוגשו בעשרים השנים האחרונות, אף לא בדווי אחד זכה בתביעתו (קמפבל, 10: 1988). במישור ההצהרתי, התוכניות לעיור הבדואים נועדו ליצור תנאים מתאימים לאספקת שירותים בסיסיים לאוכלוסייה הבדואית. אם הכוונה האמיתית הייתה לרכזם ביישובים עירוניים ולמנוע מהם לעבד, ליישב ו/או לתבוע בעלות על אדמתם שהופקעה על ידי המדינה. ממשלות ישראל השונות מנהלות ביחס לאוכלוסייה הבדווית בנגב מדיניות המתבססת על טרנספר המוני ושיטתי לעיירות קבע ורישום אדמות ה בדואים כאדמות מדינה. מדיניות זו מלווה בחזון לאומי מבית היוצר הציוני: הנגב נתפס כמקום ריק ("מדינה ללא עם") שיש להחיותו ואילו הבדואים מוצגים כנציגים של תרבות נחשלת הנמצאת בשלבי היעלמות סופיים מבמת ההיסטוריה (שמיר, 1999: 473) כתוצאה ממדיניות זו, הבדואים נושלו מנכסיהם ונותקו מהאדמה שהיא מקור חייהם. שבע העיירות הבדואיות בנגב (רהט, תל שבע, כסייפה, ערערה הנגב, שגב שלום, חורה, ולקיה) מונות כיום כשבעים אלף נפש. זוהי כמחצית מכלל האוכלוסייה הבדווית בלשראל, וכרבע מכלל אוכלוסיית הנגב. כישלון העיירות הבדואיות גישתה של מדינת ישראל הבטיחה את כישלון הניסוי העירוני של הבדואים, היא יצרה מציאות שבה הקהילה הסובלת מעוני, היעדר השכלה, אבטלה ועוינות מצד הממסד נעשתה מנוכרת למדינה ולרוב השוכן בה, הבעיות המתוארות להלן הן מהגורמים העיקריים לכישלון העיירות הבדואיות בנגב. א. מחסור בקרקע ובשירותים נלווים כמות האדמות שהוקצתה לעיירות אינה מספיקה להתרחבות מסודרת ולהקמה של מגוון שירותים, תשתיות, מתקנים ציבוריים וחברתיים, ובתי-עסק, העיירות הבדואיות סובלות מהיעדר מערכות ביוב ומדרכות, היעדר תחבורה ציבורית, כבישים ברמה ירודה, מחסור במגרשי-ספורט ומשחקים לילדים, מחסור במרכזים קהילתיים וכדומה, במיוחד בולטת אי-הקמתם של אזורי תעשייה ומפעלים תעשייתיים, למרות שלחלק מן העיירות יש פוטנציאל להתרחב, חסרה להן הקרקע הדרושה לשם כך; הקרקע נמצאת בבעלות המדינה או הקיבוצים, או בידי קבוצות אחרות בעלות עניין, הדוגמה של התרחבות עומר על חשבון שכנתה תל-שבע מדגימה את הסטנדרטים הכפולים הקיימים כיום בתחום קרקעות הנגב. גידול בריא ונורמלי של העיירות הבדואיות ידרוש פינוי קרקע. רק אם יהיו לעיירות הבדוויות די אתרי תעשייה עם שירותים נלווים, הן יוכלו לפתח כלכלה סדורה וגושים תעשייתיים הדרושים להנעתה של כלכלת פיתוח. רק עם מלאי סביר של מגרשים למגורים, במחירים סבירים, יוכלו העיירות הבדואיות להתמודד עם אילוצי האוכלוסייה המצופים. יש לציין כי הקצאה זו של קרקע אינה מרכיב של עלות בתקציב המדינה, אלא שינוי בקדימויות ההקצאות של מינהל מקרקעי ישראל. ב. מחסור בתקציבים ברשויות המקומיות תקציבי העיריות באים משני מקורות: העברות תקציביות מן הממשלה, הכנסות עצמיות ממסים מקומיים. בנוסף לכך, עיריות זכאיות לעתים למענקים לפרוייקטים של פיתוח שאינם דבר שבשגרה (תקציב בלתי-רגיל - תב"ר). ממאמרו של פרופ' ערן רזין על "החוסן התקציבי של הרשויות המקומיות הבדואיות בנגב" ניתן ללמוד כי העיריות הבדואיות הופלו לרעה בצורה שיטתית על-ידי משרדי הממשלה (2000, Razin) נוסחאות החישוב לגבי העיירות הבדואיות הן מפלות, ומענקי הפיתוח שניתנו להן מזעריים, בהשוואה לצרכים הדחופים ולמה שניתן ליישובים היהודיים. בחינת מדדים כספיים מצרפיים לכל שבע העיירות הבדואיות בנגב, בהשוואה לעיירות היהודיות בנגב וראה טבלה מס' 18), מאפשרת לגבש הכללות בנוגע לחוסן התקציבי של העיירות הבדואיות. ההכנסות העצמאיות לתושב היו נמוכות מאוד בעיירות הבדואיות בנגב, והגיעו לכ-30% בלבד מההכנסות העצמיות לתושב בעיירות היהודיות בנגב. מנגד זכו העיירות הבדואיות בנגב למענקים ממשלתיים לתושב שהיו גבוהים במקצת מהמענקים שקיבלו עיירות יהודיות בנגב. כך רזין הסביר תופעה זו: "נתון זה אינו מעיד בהכרח על היעדר אפליה כלפי הרשויות הבדואיות, מכיוון שאינו מתייחס לרמה הכלכלית הנמוכה של תושבי הרשויות הבדואיות ולהיעדר יתרונות לגודל ברשויות הבדואיות הקטנות, אך הוא מעיד שהממשלה משקיעה כיום משאבים ניכרים במערכת המוניציפלית במגזר זה ובהנחות מסוימות, המטילות על הרשויות הערביות אחריות לפיצול המוניציפלי הרב הקיים בקרבן, יש המסתמכים על הנתון כדי להראות שהרשויות המקומיות הערביות, והבדואיות בכללן, אפילו נהנות מאפליה מתקנת בהקצאת המענק הכללי" (2000, Razin, עמ' 46-47). לוח מס' 18: הרשויות המקומיות בנגב לפי מגזר יישובי ומדדים כספיים, 1998  מקור: עמ' 48 2000 ,Razin שיעור ההכנסות העצמיות בתקציב הרגיל בעיירות הבדואיות בנגב הוא נמוך מאוד ומגיע ל-19% בלבד, לעומת 49% בעיירות היהודיות בנגב, עומס המלוות בעיירות הבדואיות הוא נמוך, בניגוד בולט לעיירות היהודיות בנגב, שהגירעון לתושב בהן גבוה במיוחד, כפי שעולה מטבלה מס' 18 לעיל .(Razin ,2000). היעדר בסיס כלכלי ושיעורי אבטלה גבוהים משמעותם כי גביית המסים המקומית היא זניחה. כישלון זה הוכר רשמית בדוחות האחרונים של מבקר המדינה (מבקר המדינה, 1999; 2002). ג. היעדר אוטונומיה מקומית עד ספטמבר 2000 כיהנו כראשי חמש העיירות הבדוויות הצעירות אנשים לא-מקומיים מטעם משרד הפנים, הללו לא היו אפילו בדואים אלא אנשים מבחוץ שנאמנותם היתה נתונה בראש ובראשונה למפלגה שמינתה אותם. ד. היעדר בסיס כלכלי סקר העסקים שפורסם על-ידי המרכז לחקר החברה הבדווית והתפתחותה בשנת 2000 מגלה מספר זעום של יוזמות פרטיות בעיירות הבדואיות, ואלו הקיימות הן קטנות ונחשלות ברובן, כתוצאה מכך כמעט כל כוח העבודה הפוטנציאלי נאלץ לחפש עבודה מחוץ ליישובים, ושם נתקל באפליה שיטתית, בנגב כולו, מתוך מגזר של 15,000 עובדים, פחות מ-400 בדואים הועסקו בחברות יצרניות, מעטים הועסקו במפעלי תעשייה גדולים ומודרניים, ואיש מהם לא הועסק בתעשיות ההיי-טק (Lithwick, 2000). התוצאה היא שיעורים גבוהים במיוחד של אבטלה ומחסור במקומות עבודה, במיוחד בקרב הסקטור הנשי של כוח העבודה, שלגביו הנסיעה לעבודה מחוץ ליישוב פחות מקובלת. ה. היעדר משרות ממשלתיות וחינוך נחות 15 בדואים בסך-הכל מועסקים במשרדי ממשלה, למעט משרדי החינוך והתרבות ומשרד הדתות (ראו טבלה מס' 6.1) (Lithwick, 2000). נתון זה משקף בבירור אפליה שיטתית. דוח כץ (1998) תיעד את כישלונה החרוץ של מערכת החינוך במגזר הבדואי: סגל הוראה נחות ולא-מוכשר, מחסור עצום בחדרי-לימוד, תוצאות עלובות בבחינות הבגרות, שיעורי נשירה גבוהים, בעיות מיוחדות של הבנות ועוד. מאז פורסם הדוח, השלטונות מתעלמים לחלוטין מהמלצותיו לתיקון המצב. ו. שירותי בריאות, חברה ובידור שירותי הבריאות בעיירות הבדואיות הם ברמה נמוכה בהרבה בהשוואה לשכנותיהן היהודיות. אין די אנשי-מקצוע בשירותים החברתיים, ואפשרויות הבידור ביישובים מועטות, אף-על-פי שקיימות בהן בעיות חריפות כגון אלימות בקרב בני הנוער, שימוש בסמים וצורך דחוף במסגרות לטיפול בילדים. מספר העובדים הסוציאליים בעיירות מגיע רק לרבע או חמישית ממקביליהם ביישובים יהודיים בסדר גודל דומה. והחסך המאפיין יישובים אלה יותר מכל הוא היעדר ספריות עירוניות. התוצאות: אי-שוויון השנתון הסטטיסטי של הנגב לשנת 2000 מספק לראשונה מידע מפורט על מצבם של הבדואים. התמונה המצטיירת היא אי-שוויון אדיר בכל התחומים: הכלכלי, החברתי, התרבותי והחינוכי. תרשים מס' 17 מדגים כמה ממדדי האי- שוויון, על-ידי השוואה של היישוב הבדואי הגדול ביותר, רהט, ם באר שבע ופרברה הוותיק והגדול ביותר, עומר. הפערים העצומים בין רהט לבאר שבע מתבטאים, ין היתר, שיעור תמותת תינוקות כפול ברהט בהשוואה לבאר שבע. רק ל-2% מתושבי רהט יש מחשב מול 23% מתושבי באר שבע, ומספר שנות הלימוד של גברים ונשים ברהט קטן בהרבה מבאר שבע. הפערים בין רהט לעומר שכנתה גדולים עוד יותר. מנתוני השנתון, אין מנוס אלא להסיק שהעיירות הבדוויות - שתושביהן לוקים בכל-כך הרבה חסכים, וששירותיהן הבסיסיים כל-כך נחותים בהשוואה לשכנותיהן - חייבות להיחשב לנחשלות. אין ספק שהעיירות הבדואיות מתקיימות כקהילות העולם השלישי בתוך חברת שפע. תרשים מס' 17: השוואת אספקטים אורבניים נבחרים בין רהט לבין באר שבע ועומר  *הכנסת הרשות המקומית באלפי ₪ לאדם 1997 ההשוואה העגומה העולה מהשנתון הסטטיסטי של הנגב מתחזקת לנוכח נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בדוח הלשכה לשנת 2002, שדירג כבכל שנה את הרשויות המקומיות בישראל בהתאם למדד חברתי-כלכלי, העיירות הברואיות דורגו במקום הנמוך ביותר בישראל. העיר הבדואית הגדולה ביותר, רהט, דורגה במקום השני (ראו לוח 19). נתונים אלו כשלעצמם מצביעים על קשיי העיירות הבדואיות בנגב. אך הם אינם מדגישים למשל עד כמה רחב הפער בין רהט, שהיא עתה העיר השנייה בגודלה בנגב, לבין באר שבע, העיר הגדולה באזור ובירתו. נתוני ההכנסה מהווים מדדים טובים יותר לגודל הפערים. בשל שיעורי הכנסה נמוכים יותר ושיעורי אבטלה גבוהים יותר, כפי שדיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההכנסה השנתית של עובד בדואי עירוני נמוכה ב-40%-30% מהכנסתו של העובד הבאר שבעי הממוצע. נשים בדואיות מועסקות עוד הרבה פחות יחסית לשאר כוח העבודה. הן עובדות בממוצע פחות משבעה חודשים בשנה, בעוד שבבאר שבע הממוצע לגבי נשים הוא תשעה חודשי עבודה בשנה. התוצאה היא כי ההכנסה משכר עבודה למשפחה בדואית עירונית מגיעה לפחות ממחצית ההכנסה של משפחה באר שבעית, שגם היא נמוכה במידה ניכרת מן הממוצע הארצי. בנוסף לכך יש להביא בחשבון כי כל משק-בית בעיירה בדואית כפול בגודלו ממשק-בית באר שבעי. יוצא כי ההכנסה לראש במשפחה יורדת עוד לפחות ב-25% בהשוואה לאדם במשפחה בבאר שבע ונמוכה ב-20% מן הממוצע הארצי. במקרה הקיצוני ביותר, רמת ההכנסה משכר לראש במגזר הבדואי העירוני מגיעה בערך לעשירית מזו של עומר. לוח מס' 19: דירוג סוציו-אקונומי של רשויות מקומיות בדוויות ויהודיות בנגב , 2002  הערה: 1 מסמל את הדירוג הנמוך ביותר בקרב 210 הרשויות המקומיות בישראל. מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2002), ירושלים. הדעה הרווחת היא שבדואים מקבלים "פיצויים" בגין נחיתות הכנסותיהם, בצורה של קצבאות כספיות נדיבות מן הממשלה. קצבאות למשפחות יותר גדולות הן, לכאורה, גורם משפר, אבל רבות מן המשפחות הבדואיות אינן מקבלות אותן. בכל מדינת ישראל 98% מן הילדים מקבלים קצבאות תמיכה, ואילו בישובים הבדואיים חלקן היחסי נע בין49% ל-92% (Statistical Yearbook of the Negev, 2OOO) גם דמי אבטלה אמורים להוות גורם מאזן, אבל גם פה התשלומים שמקבלים הבדואים הם למעשה נמוכים יותר. סיכום הגורמים לכישלון שנחל ניסוי העיור של הבדואים בנגב עלולים להיות בלתי מובנים למשקיף מן החוץ. ביקור בכל אחת מן העיירות הבדואיות ולאחריו ביקור בשכנתה היהודית עשוי להבהיר את הסיבות לכישלון יותר ממגירה שופעת נתונים סטטיסטיים. הניגוד בין הקיפוח הבלתי-פוסק באחת והמותרות מנקרות העיניים באחרת בולט לכל עין. למען הסר ספק, האשם בכישלון העיירות מוטל על ממשלות ישראל לדורותיהן. התוכניות שהן הכינו וממשיכות להכין אינן משקפות את הצרכים או האינטרסים של הקהילה הבדואית. הבדואים לא היו שותפים כלל בתהליך התכנון. יתר על כן, התחייבויות ממשלתיות לתיקון העיוותים, לקיום הבטחות ולביטול אפליה לא כובדו ברוב המקרים. על רקע זה, ניתן להבין את תחושות הבדואים, שכישלון תהליך העיור תוכנן מראש. אחרת, יהיה עלינו להאמין שכל התקלות הן תולדה של מקריות או היעדר יכולת. הפערים העצומים בין הבדואים לשכניהם היהודים תורמים להגברת תחושות הזעם והקיפוח בקרבם, ומחדדים את ההבנה כי מדיניות העיור נכשלה, ונדרשת גישה שונה מן היסוד. סוגיית הכישלון של מדיניות עיור האוכלוסייה הבדואית בנגב היא חלק משאלת האפליה המכוונת של הממסד הישראלי-יהודי כלפי המיעוט הערבי. על כן, על מנת להתמודד עמה, על מדינת ישראל להעניק שוויון לאזרחיה הערבים ולהכיר בהם כמיעוט לאומי עם זכויות קולקטיביות. כמו כן, על המדינה להכיר בזכות הבדואים על אדמתם ולחדול מהמדיניות המפלה אותם לרעה. מדיניות זו עוצרת את תהליך ההתפתחות והקידמה בקרב הבדואים, וכופה עליהם כללי משחק של חברה מסורתית-שמרנית, שקשה לשנותה או לפרוץ אותה. תופעות אלו אינן עולות בקנה אחד עם ערכים של חברה מתוקנת ודמוקרטית. מקורות דו"ח מבקר המדינה מס' 52ב (עמ' 95-115), (2002), ירושלים: משרד מבקר המדינה דו"ח מבקר המדינה מס' 50ב (עמ' 522-498), (1999), ירושלים: משרד מבקר המדינה דו"ח כץ, ועדה לבדיקת מערכת החינוך הבדואית בנגב (1998), ירושלים: משרד החינוך והתרבות קמפבל, נ. (1998) כלואים בשמורות: מצב הבדואים בנגב וחלק א'), מצד שני, גליון מס' 15, עמ' 12-10. שמיר, ר. (1999) מושעים במרחב: בדואים והמשטר המשפטי בישראל אצל דניאל גוטווין ומנחם מאוטנר (עורכים) משפט והיסטוריה, ירושלים; מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל. Razin, E. (2000) The fiscal Capacity of the Bedouin Local Authorities in the Negev, in Harvey Lithwick Backgrouind Studies for the Bedouin Urban Project, a monograph prepared for the Center for Bedouin Studies and Development and, Negev Center for Regional Development, Ben Gurion University of the Negev. Statistical Yearbook of the Negev, 2000, Negev Center for Regional Development, Ben-Gurion University of the Negev, 2000, Table VII.4. |
 להדפסה |