סיכום ומבט קדימה

קריאה לחשבון נפש לכל בעלי העניין ביחסי יהודים-ערבים ובמעמדו של המיעוט הערבי-פלסטיני במדינת ישראל ברור כי השנה שעברה היתה שנת שפל ביחסה של המדינה וזרועות השלטון, אל המיעוט הערבי וזכויותיו. לא רק שממשלות שרון, זו הקיימת וקודמתה, לא הציעו שום תכנית או יחס מיוחד לטיפול בבעיותיו של הציבור הערבי - אלא החריפו את היחס העויין של המדינה וזרועותיה השלטוניים כלפי מיעוט זה וזכויותיו. הפגיעות החמורות קיבלו ביטוי בהמשך מדיניות הריסת הבתים וריסוס הגידולים החקלאיים בנגב, ועד לצעדים קיצוניים שננקטו נגד המנהיגות הערבית. שני הביטויים החמורים ביחס המדינה אל המנהיגות של הציבור הערבי התבטאו בשתי התרחשויות עוקבות: הראשון, בנסיון לשלול מבל"ד וחברי הכנסת עזמי בשארה ואחמד טיבי את הזכות להתמודד בבחירות לכנסת ה-15, נסיון שנכשל בעקבות התערבותו של בג"צ. השני הוא ניסיון הנרקם בימים אלה בכדי לנטרל את הפעילות של התנועה האסלאמית ולמנוע מהמנהיגות שלה לפעול למען קידום מטרות פוליטיות של סיוע לפלסטינים בגדה וברצועה, ושל תרומה עצמית לבינוי מוסדות פנימיים בתוך הישוב הערבי בישראל. אירועים אלה ואחרים שהצטברו מאז 1948, ובעיקר היחס המזלזל בנציגים הערבים בכנסת ובהצעותיהם לטיפול בבעיותיו של המיעוט ששלח אותם כנציגיו, הביאו לפגיעה קשה באמון שרוחשים הערבים למערכות השלטון, הרשות המחוקקת והמבצעת, בישראל. פגיעה זו קיבלה ביטוי ברור בהימנעות קרוב ל-40 אחוזים מהערבים מלגשת לקלפי בבחירות בינואר 2003. סביב שתי ההתרחשויות האחרונות יצא מסר ברור מצדו של המיעוט הערבי, מסר אשר חייב להיקלט בציבור היהודי, ובקרב מקבלי ההחלטות: דו-קיום של אמת עם היהודים במדינה הינו תמצית שאיפתם של האזרחים הערבים, כולל התנועה האסלאמית. התנאי הבסיסי לכך הוא שהמדינה תפסיק להפלות את אזרחיה הערבים ומנהיגיהם, תתיחס בכבוד לייחודם ולזכותם הבסיסית לשוויון אמיתי וליחס הוגן, שאם לא כן יקרוס הקיום המשותף כאן בארץ. היעדר העשייה של הממשלה הנוכחית בכל הקשור למיעוט הערבי הוא בולט ואינו מצריך הוכחה. זוהי הממשלה הגרועה ביותר אל הציבור הערבי מאז 1948, ובמקום להצר צעדיהם של הגורמים האזרחיים אשר מנסים למלא את החסר - חייבת הממשלה לקדם את הציבור הזה בעצמה. כולנו מחכים להמלצות שתוציא ועדת אור, הועדה לחקירת אירועי אוקטובר 2000. ועדה זו עשויה להציע דרך חדשה ונועזת לטיפול ביחס המדינה אל אזרחיה הערבים, כולל התייחסות אליהם כאזרחים, הלכה למעשה. אך היא גם עלולה להיות עוד אפיזודה חולפת שתורמת להחרפת היחסים ולא לשיפורם, במיוחד אם תחפש לעשות איזונים ותשווה בין אחריות השלטון לאחריות הנשלט. אם נצרף לציפייה להמלצות ועדת אור את המתרחש בבתי המשפט סביב מעצרם של מנהיגי התנועה האסלאמית, ניתן להעריך כי מערכת המשפט הישראלית, גם היא עומדת בצומת קריטית, מבחינת המשך האמון של האזרחים הערבים בה. היא אינה נותנת ייצוג הולם בקרבה למשפטנים ערבים (למרות מינוי שופט זמני לבית המשפט העליון לאחרונה), ומפלה בפסיקותיה את האזרחים הערבים לעומת היהודים, כפי שהוכיח המחקר המשותף של הפרופסורים אריה רטנר וגדעון פישמן מאוניברסיטת חיפה. עם זאת, כל הסקרים מורים כי רוב הציבור הערבי נותן אמון ברשות השופטת. התייחסות מפלה של בתי המשפט וועדת אור לנושאים הנדונים אצלם, תגרום גם היא לסחף שלילי ביחס האזרחים הערבים אל רשות זו, שתצטרף בכך לרשויות האחרות. מבחינה זו יעמוד המשטר מול מבחן קריטי, האם הוא מתכוון ורוצה ל"עשות חשבון נפש" שיוביל לפיוס - או שמא כוונתו להמשך העימות בין האזרחים היהודים והערבים, ובין הערבים למדינה. הממשל הוא זה שחייב לתת תשובות על כך, בלי פניות נוספות אל הציבור הערבי, ולדרוש ממנו "לעשות חשבון נפש". השנה הקרובה עשויה להיות שנה מכריעה בסכסוך בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים. אל לה למדינת ישראל לחכות עד לאחר פתרון אחרונת הבעיות כדי להתפנות להסדרת היחסים עם המיעוט הפלסטיני בישראל. הנטייה לדחות את הטיפול בנושא היא זו שמגביהה את ערימת הקשיים בדרך לפיתרון שאלת השוויון האזרחי בישראל בעתיד. אסעד גאנם

להדפסה