הבדווים ומדינת ישראל
ד"ר אסמאעיל אבו סעד

הבדווים בנגב מהווים חלק מן המיעוט הערבי-פלסטיני שבמדינת ישראל ומונים כ- 120,000 נפש. כמחצית מהם מתגוררים בשבעה יישובים עירוניים (יישובי קבע), אשר הוקמו על ידי המדינה, והיתר ביישובים מסורתיים שאינם מוכרים בינתיים על ידי הרשויות במדינה.

לקראת סוף שנות השישים, החלה הממשלה ליישם תוכניות ליישוב הבדווים בנגב ביישובים עירוניים. דבר זה נעשה ללא התחשבות באורח חייהם המסורתי, וללא שיתופם בבחירת סוג ההתיישבות. התוכניות לעיור הבדווים נועדו-לכאורה ליצור תנאים שיאפשרו אספקה סדירה של שירותים אלמנטריים לאוכלוסייה הבדווית, אולם - הכוונה האמיתית היתה לרכזם ביישובים עירוניים ולמנוע מהם לעבד, ליישב ו/או לתבוע בעלות על אדמתם שהופקעה על ידי המדינה. כתוצאה מן המדיניות של ממשלות ישראל השונות כלפי האוכלוסייה הבדווית בנגב הועברו הבדווים בצורה המונית ושיטתית לעיירות קבע, ואדמות הבדווים נרשמו כאדמות מדינה.

במציאות, כאמור, מתוך שבעת היישובים העירוניים שתוכננו והוקמו על ידי הממשלה, בלי שיתופם של הבדווים, שוררת אבטלה חמורה, רמת השירותים בהם ירודה ותקציבי הממשלה המוקצים להם הם מינימליים ביותר. ניתן לומר בוודאות כי התוכנית לעיור הבדווים כפי שתוכננה ובוצעה היא כישלון.

מאפיין נוסף של חוסר התחשבות והתעלמות מרצונם ומזכויותיהם של הבדווים הוא בצורת המינוי של ראשי הרשויות המקומיות הבדוויות ביישובי הקבע. ארבעה מתוך שבעת ראשי יישובי הקבע אינם נמנים על האוכלוסייה הבדווית המקומית, הללו מונו על ידי הממשלה ולא על ידי התושבים ומתוכם, כפי שהדבר מתבצע בפועל בכל יישוב אחר במדינת ישראל.

"הסיירת הירוקה" הוקמה בשנת 1978 על ידי המדינה במתכונת סמי-צבאית. לכאורה, תפקידה הוא בהגנת הטבע , אך למעשה, היא פעילה מאוד ועיקר עיסוקה הוא בגירושם, בהרתעתם ובהטרדתם של הבדווים בנגב. נוסף על כך, תפקידה היה לפקח על אדמות המדינה ולהגן עליהן מפני פולשים . אנשי הסיירת הירוקה נעים בנגב באין מפריע ומופקדים על הריסת בתי הבדווים, על החרמת עדריהם, על הטרדתם, וכל זאת כדי לאלץ אותם לעבור ליישובי הקבע.

מדיניות הריסת הבתים משמשת במיוחד את המדינה כדי להכריח את הבדווים, החיים ביישובים הבלתי מוכרים, לפנות את אדמותיהם ולעבור ליישובי הקבע. המדינה תובעת לדין מדי שנה מאות בדווים הגרים ביישובים הבלתי מוכרים בגין בנייה לא חוקית. לאחר הרשעתם, הם מצווים להרוס את בתיהם, ואם הם אינם מצייתים לצווי ההריסה, הם מסתכנים בקנסות כבדים ובמאסר בפועל. במקרה כזה, הממשלה שולחת דחפורים, הורסת את הבית ואף מחייבת את בעליו לשאת בהוצאות ההריסה. שוב ושוב מאשרים שופטי בתי המשפט את צווי הריסת הבתים, בנימוק כי הבדווים פלשו "לשטח פתוח" ולאדמות מדינה.

הבדווים בנגב ניסו להיאבק במגמות הפקעת האדמות על ידי ממשלות ישראל, אך ללא הצלחה. הוויכוח על הפקעת האדמות נסב, בין השאר, על שאלות חוקיות וציבוריות. במישור החוקי יש מחלוקת משפטית בין הממשלה לבין הבדווים: הממשלה דורשת מן הבדווים הוכחות לבעלות על הקרקע, ואילו הם נאחזים בהוכחות מסורתיות כמו קירבת מקום, מסורת והרגלי עיבוד האדמות. הבדווים טוענים כי בתקופה העות'מאנית הם לא טרחו לרשום בעלות על הקרקעות בספרי מרשם המקרקעין, מאחר שרישום ושימוש במסמכים הם הליכים הזרים לתרבות הבדווית .

התעלמות מערכת המשפט מהתרבות הבדווית ומזכויותיהם ההיסטוריות והדגשת הצורך ברישום ובהצגת מסמכים לשם הוכחת הבעלות על קרקע, יוצרת מצב שבו מערכת המשפט הישראלית משתתפת בקיבועו של המיתוס לפיו הנגב הוא "מרחב ריק שיש להחיותו". ואכן, עיון בפסיקות שונות ביחס לסוגיית הקרקע מגלה, כי בתי המשפט נוטים להתעלם מקיומה של זיקה היסטורית ותרבותית בין הבדווים לאדמות הנגב, מאפשרים הריסה שיטתית של בתים, מתירים רישום קרקעות על שם המדינה , ומאפשרים העברה כפויה-למחצה של הבדווים לריכוזי קבע .

במהלך חמשת העשורים האחרונים, עברה האוכלוסייה הבדווית בנגב תמורות קיצוניות של מודרניזציה ואורבניזציה. תמורות אלה גבו מן החברה הבדווית מחיר חברתי, סוציאלי, כלכלי ומבני כבד, והבדווים בנגב מאבדים והולכים את זהותם הייחודית, את עברם ואת מורשתם. גם עתידם מצוי בסכנת קיום. מעמדם של הארגונים הכלכליים, החברתיים-מסורתיים של הבדווים התערער מאוד בשל המעבר המהיר מאורח חיים מסורתי לחברה האורבנית של המאה ה- 20 . שינויים אלה נעשו ללא כל הכנה מוקדמת הן בתחום החברתי-תרבותי והן בתחום הכלכלי-תעסוקתי.

מעבר זה מלווה בסימני מצוקה אופייניים:

§                    עלייה ניכרת בשיעורי האבטלה: יישובי הבדוויים נמצאים בתחתית הסולם הסוציו אקונומי של מדינת ישראל ; כ 65%- 70%- מכלל האוכלוסייה הבדווית בנגב נמצאת מתחת לקו העוני ;

§                    שיעורי הפשיעה והשימוש בסמים עולים בהתמדה;

§                    שיעור הנשירה מבתי הספר הוא בין הגבוהים במדינה;

§                    שיעור ההצלחה בבחינות הבגרות הוא מן הנמוכים בארץ;

§                    שיעור היקלטותם של הבדווים לתוך החברה הישראלית הוא שולי והפער החינוכי - אשר תחילתו בבית הספר היסודי - מגיע לשיאו בחינוך הגבוה: בקרב הבדווים תושבי הנגב, שיעור בוגרי האוניברסיטה הוא 2 ל1,000-, כאשר הממוצע הארצי עובר את ה 100 - לכל 1,000 .
הגורמים העיקריים המביאים לשיעור הנמוך בהשכלה הגבוהה בקרב הבדווים הם:
א. רמה נמוכה של אספקת שירותי החינוך הממלכתי;
ב. מצבה הכלכלי הירוד של הקהילה;
ג. כדאיות ההשקעה בהשכלה הגבוהה לבני המיעוטים;
ד. אי-נגישות הקהילה למוסדות להשכלה גבוהה, כלומר לדרישות האקדמיות (הבחינה
הפסיכומטרית), לדרכי המיון, למלגות לימודים, לסיוע כלכלי וכיו"ב.

מצב זה טומן בחובו סכנה הן לקהילה הבדווית והן למארג העדין והשברירי של החברה הישראלית בכללותה.
מבחינה דמוגרפית הבעיות מחריפות והולכות:
הגיל החציוני (הגיל שמחצית האוכלוסייה היא מתחתיו ומחציתה מעליו) ביישובי הבדוויים בנגב נע בין 12.7 ל- 16.9 שנים, בעוד שבין היישובים היהודיים בנגב הוא בין 21.1 ל - 37.6 שנים . הילדים מהווים יותר מ- 65% מכלל האוכלוסייה, אשר שיעור גידולה עולה ב5.5%- לשנה, וזהו אחד משיעורי הגידול הגבוהים בעולם .

האוכלוסייה הבדווית בנגב חשה זנוחה, וכן שאין מוכנות מצד המדינה לבוא לקראתה. מצב זה יוצר תחושת תסכול ומצוקה שגוברת והולכת תוצאותיו של משאל, שנערך בקרב צעירים בדווים בגיל ההתבגרות, מצביעות על רגשות עזים של ניכור ושל עוינות כלפי מדינת ישראל. מתחים מעין אלה עלולים להוביל למשבר אמון ולאי-שקט .

סיכום :
מאז קום המדינה, המדיניות הממלכתית כלפי האוכלוסייה הבדווית בנגב היתה עוינת והתאפיינה במידה רבה בקיפוח תושביה בכל תחומי החיים ( חינוך, שיכון, פיתוח מוניציפלי, תקציבים, זכויות אזרחיות). מדיניות זו הביאה לשינוי רדיקלי בחייהם של הבדווים, פגעה בהם והפכה את אורח חייהם המסורתי לבלתי אפשרי. בתוך זמן קצר הפכו הבדווים לקבוצה חסרת אמצעים במדינה בעלת אוריינטציה מערבית, המוגדרת כמדינת כל היהודים ולא כמדינה של כל אזרחיה.

האוכלוסייה הבדווית בנגב נמצאת במשבר עמוק וסובלת מבעיות מצטברות בין הבעיות האלה ניתן למנות:
1. המאבק לבעלות על האדמה;
2. הסיירת הירוקה ומדיניותה הנוקשה כלפי הבדווים;
3. צורת התיישבות זרה ולא הולמת שהמדינה כופה עליהם;
4. העדר תשתיות כלכליות ותעסוקתיות ביישובי הקבע;
5. רמת פיתוח מוניציפלי ירודה;
6. שיטת מינוי ראשי הרשויות המקומיות;
7. חיים ביישובים בלתי מוכרים;
8. מדיניות הריסת הבתים;
9. רמת שירותים ירודה (חינוך, בריאות, רווחה, כבישים, ביוב, תחבורה ציבורית וכדומה);
10. אי-שוויון בזכויות אזרחיות.


על מנת לטפל בבעיות אלה, על מדינת ישראל להעניק שוויון לאזרחיה הערבים, ולבדווים כחלק מהם. כמו כן, קיים צורך בגיבוש מדיניות ממשלתית, שתביא בחשבון את המסורת והצרכים הייחודיים של החברה הבדווית בנגב, ותציע פתרונות הולמים למכלול הבעיות הבסיסיות של האוכלוסייה הבדווית. על המדינה להכיר בזכות הבדווים על אדמתם ולהפסיק את המדיניות אשר מפלה אותם לרעה.
פעולות אלה יסייעו לאוכלוסייה הבדווית להתמודד בצורה טובה יותר עם האתגרים וההזדמנויות החדשים של המציאות החדשה בחברה הישראלית של תחילת המאה ה21-.


ביבליוגרפיה
§                    אבו-סעד, א., (1999) החברה הבדואית לקראת שנות ה- 2000, מאמר הוצג בכנס הבדואים בנגב לקראת שנות ה- 2000, המרכז לחקר החברה הבדואית והתפתחותה, אוניברסיטת בן-גוריון ואחרים, באר שבע: היכל התרבות, 23 למרץ 1999.
§                    הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מבט על באר שנע והדרום,1999.
§                    קמפל, (1999) כלואים בשמורות: מצב הבדואים בנגב (חלק שני), מצד שני, גליון מס' 16, עמ' 30-32.
§                    שמיר, ר. (1999) מושעים במרחב: בדואים והמשטר המשפטי בישראל אצל דניאל גוטווין ומנחם מאוטנר (עורכים) משפט והיסטוריה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
§                    Hayton, B. (December 1998) Israel: Beduin, Simpson's World, London: BBC, Documentary Film.