דבר העורך

שלום (שולי) דיכטר

האם זמנים חדשים?

מיד עם תום הבחירות של שנת 1999, החלו להופיע איתותים שונים בדבר שינוי אפשרי במדיניות

הממשלה כלפי האזרחים הערבים. להלן אחדים מהם:

- מספר שרים שזה עתה התמנו, הצהירו על שינוי בסדרי העדיפויות ביחס לערבים אזרחי ישראל;

- שר המדע התרבות והספורט החדש, מתן וילנאי, שמונה כשר – מתאם לענייני הערבים אזרחי ישראל, החל ללמוד באופן שיטתי את הנושא על היבטיו השונים והיטה אוזן קשת לעניין;

- מחמד זידאן, ראש ועדת המעקב, צורף אל ועדת השרים לענייני ערבים, וסגנו – שווקי ח'טיב, צורף לוועדת המנכ"לים;

- משרד התעשייה והמסחר החל במבצעים המיועדים לאזרחים הערבים;

- משרד החינוך החל בשינוי יעדי התקציב וחלוקתו;

- משרד הפנים העביר קרקעות לתעשייה משטח השיפוט של ראש העין אל שטח השיפוט של כפר קאסם (ב2000-);

- משרד החקלאות החליט לשלם פיצויי בצורת לחקלאים הבדווים, לראשונה מאז קום המדינה;

לכאורה, זמנים חדשים, ויש כאן סימנים של חידוש, אך אלה נקודתיים ותלוים באוזנו הקשבת של השר או של פקיד גבוה אחר ואינה תוצאה של שינוי מדיניות של ממש. יתר על כן, הסתמכות על אוזנם הקשבת של השר ופקידיו, כמוה כהשארת העניין לשרירות לבם של הבאים אחריהם.

כשבודקים היטב ומקרוב, מתגלית מציאות קשה ואפורה, אשר אינה מאפשרת עדיין לבשר על שינוי מהותי. באופן כללי, ניתן לומר כי בשנה החולפת לא שינתה הרשות המבצעת באופן מהותי את דרך התייחסותה אל האזרחים הערבים, ולא חל השינוי המיוחל בנוגע לחלקם במשאבי המדינה.

"אין לזה תקציב"

בתחקיר ובבירורים שערכנו לקראת כתיבת הדו"ח, נתקלנו ברצון טוב ובתשובות מנומסות אך מתנצלות, שטוענות כי יש גורם עליון העומד מעל לרצון הטוב של העושים במלאכה – והוא התקציב: "מה לעשות?" אומר לנו פקיד גבוה, בעילום שם, "התקציב שלנו מוגבל, ואם לא תהיה תוספת תקציב – לא נוכל, להערכתי, להגדיל את השירותים לאזרחים הערבים". גם בתשובתו של מנהל בתי המשפט, השופט דן ארבל, בנושא נוכחות מתורגמנים בבתי המשפט עלה נימוק התקציב כהסבר למצב.

בהקשר זה, כתב אהרון ברק, שופט בית המשפט העליון:

" שיקולים של תקציב הם בעלי חשיבות עקרונית, אף כאן יש לקיים את עקרון השוויון, אין להצדיק הפליה בטענה כי מניעתה תעלה כסף רב. שוויון עולה כסף … משנתן המחוקק שירותים מסוימים לקבוצה א', אסור לו להפלות את קבוצה ב'. זו זכאית עתה – מכוח העיקרון החוקתי של השוויון – לקבל שירותים דומים. הטענה כי מתן שירותים דומים לקבוצה ב' הוא עניין יקר מדי, אינה עומדת במבחן חוקתי."

(מתוך: פרשנות במשפט, 1994, כרך ג', עמ' 528).

אולם, טענה זו, שאינה עומדת במבחן חוקתי, אינה עומדת גם במבחן השכל הישר. מוזר מאוד לשמוע מפקיד גבוה או משר, החולש על תקציבים של מיליארדים, ואשר לזכותו מעשים רבים בעבר ובהווה, טענות בדבר הקשיים ליישם את "עקרונות השוויון היפים הללו". לעתים, כאשר נסתתמות טענותיו, הוא יפרוש ידיים לצדדים ויתלונן בפניך על קשייו עם האוצר.

מדי יום הוא מכריע בשאלות חשובות ובשאלות תקציב, כך שההכרעה על חלוקה שוויונית של המשאבים היא בעיקרון הכרעה שלו ובסמכותו. התקציב הוא בגודל נתון, יהיה היקפו אשר יהיה, ובשאלת חלוקתו ויישומו באים לידי ביטוי סדר העדיפויות וכוחו של השר. אך שיטה זו אינה דרך הפעולה היחידה הקיימת. ישנן מדינות שבהן אין משאירים את קביעת סדר העדיפויות ואת חלוקת התקציב לשיקול דעתו הבלבדית של השר הממונה.

סוגיית החיים בצוותא של רוב ומיעוט במסגרת אזרחית אחת אינה ייחודית רק לישראל.

על ממלאי התפקידים השונים לשנן וללמוד מניסיונן של ארצות שונות בעולם, המתחבטות אף הן בבעיות היחסים בין קבוצות שונות, כמו בלגיה, קנדה ואחרות.

בארצות אלה קיימים חקיקה ונוהלים מתקדמים בחלוקת המשאבים במדינה. ברור שגם בארצות אלה העניינים אינם מתנהלים על מי מנוחות, אך לפחות קיימת התמודדות מתמדת ואמיצה עם הנושא. בימים אלה מוקמת בישראל נציבות לשוויון זכויות לאנשים בעלי מוגבלויות מכוח החוק לשוויון הזדמנויות האם זוהי הסנונית המבשרת על בוא האביב בנושא שוויון זכויות בין האזרחים?

במהלך שנות התשעים דן בית המשפט העליון פעמים רבות בנושא השוויון, כשמולו ניצבות רשויות המדינה השונות. בנושא זה הוא משמש מוביל, כנושא הדגל וכחוליה הקושרת את מדינת ישראל לכללי הקידמה, הנורמות והאתיקה הנהוגות בעולם המערבי זה כשלושה עשורים.

ייתכן שאין זה בהכרח תפקידו של ביהמ"ש העליון, אך בלית ברירה אחרת, הוא משמש ברירת המחדל עבור ארגונים ופרטים שונים כמו למשל ארגון עדאלה או האגודה לזכויות האזרח, ובכך משמש פה לאזרחים הערבים.

הצעד הראשון בכיוון לשוויון הוא שהרשויות המחוקקת והמבצעת יכירו בחומרת המצב הקיים ולא ישאירו זאת לרשות השופטת בלבד. יש להפסיק את ההתעלמות מנושא זה ולדחות את ההכרעות לקדנציה של השלטון הבא. בעלי העוצמה הכלכלית/שלטונית הם אלה שצריכים לטפל בנושא ביושר, ללא מורא וללא דיחוי, מבלי להזמין או להמתין ל"לחצים מלמטה" או ל"לחצים מלמעלה".

העדפה מתקנת

" פער ניכר בשוויון היכולת, בין אם מקורו בחוקים מפלים שהיו תקפים בעבר ועברו מן העולם, ובין אם נתהווה בעטיין של תפיסות פסולות שנשתרשו בחברה, מגביר את סיכויי הקבוצות החזקות וגורע מסיכויי הקבוצות החלשות. ההעדפה המתקנת באה לאזן פער זה. היא מבוססת על התפיסה, כי בחברה שחלק ממרכיביה מצויים בעמדת מוצא נחותה, אין די במתן הזדמנות שווה לכול. מתן הזדמנות שווה, בנסיבות כאלו, יקיים רק נוסחה של שוויון פורמלי, אך לא יזמן לבני הקבוצות המקופחות סיכוי אמיתי לקבלת חלקן במשאבי החברה. קיומו לאורך זמן של שוויון פורמלי בלבד מעלה את החשש שבשל דרכו של עולם ומנהגי הבריות, תונצחנה תוצאותיה של האפלייה. תיקון עוולות העבר והשגת שוויון מעשי יכולים, לכן, להיעשות רק בהענקת יחס מועדף לבני הקבוצה החלשה."

[השופט אליהו מצא, בג"צ 453/94, שדולת הנשים בישראל נגד ממשלת ישראל, פ"ד מח (5) 529]

בבסיסה של ההעדפה מתקנת מצויה הכרה במצב נחות של הקבוצה המקופחת. בנושא האזרחים הערבים העובדות מונחות לפנינו זה שנים ארוכות, אך כנראה שבכך אין די, שכן אין קשר מיידי וכובל בין ההכרה לבין תיקונו.

נראה כי תיקון המצב מחייב שלב ביניים הכרתי נוסף של נטילת אחריות על היווצרותו של המצב, לא בהכרח במובן האישי-מיידי, אלא במובן הקולקטיבי-היסטורי. עניין זה הוא באחריותם של בני הרוב הן במישור העקרוני והן במישור המעשי.

על כן אולי קשה כל כך לאמץ מדיניות של העדפה מתקנת. הכרה באחריות עלולה להיות מלווה גם ברגשי אשמה של המייצגים את הרוב השולט בכל הרמות: השר הממונה, הפקידים המבצעים, המנהיגות פוליטית והציבורית, הציבור הרחב ואף כותב שורות אלה. הפיכתה של תחושת האשמה לנטילת אחריות למצב ולשינויו, הם שלב הכרחי בדרך להנהגת מדיניות של העדפה מתקנת.

יחסי ערבים – יהודים: מרקם יחסים עדין, או מארג אזרחי יציב?

בעת הגשת דו"ח זה לדפוס פורסמו בתקשורת דבריו של ניצב אליק רון, מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל על אודות אופי מאבקם של האזרחים הערבים ומנהיגי הציבור הערבי לשוויון. נושא זה מתקשר לתיאור התנהגות המשטרה כלפי מפגינים ערבים, בהשוואה להתנהגותה כלפי מפגינים יהודים (ראו בפרק הדן במשרד לביטחון פנים). בהקשר זה, המשטרה היא לצערנו אחת מחוליות הקשר בין האזרחים היהודים לבין האזרחים הערבים. בכל פעם שניצב זה או גורמים אחרים שאינם מהמשטרה, יוצאים בדברים נגד האזרחים הערבים, נזעקים אנשים או גופים שונים, ומזכירים ומגינים על "מרקם היחסים העדין", אשר קיים בין האזרחים הערבים לבין המדינה ובין הערבים ליהודים.

מעצם טבעו, מרקם יחסים עדין הוא דבר שברירי ו"קריע" ביותר מעצם הווייתו, ושמירה עליו מבטיחה שמירה על המצב הקיים ביחסים בין האזרחים הערבים לבין המדינה וגם עם האזרחים היהודים בישראל. המצב הקיים הוא מצב של אי שוויון, ובוודאי שאינו מבטיח יציבות ביחסים בין האזרחים.

מרקם יחסים עדין זה הוא משענת קנה רצוץ ואין לסמוך עליו. הגיע הזמן לטוויית מארג אזרחי מגוון, אשר לא יאיים להיקרע עם כל תנודה דמוקרטית. מארג זה חייב להיות שוויוני ומאוזן.

אף שחוטיו שונים בצבעם ובאופיים זה מזה, המקום הלגיטימי שיהיה לכל אחד מהם במארג זה, יעשה אותו ליציב ובר קיימא.