דו"ח עמותת סיכוי

שוויון ושילוב

האזרחים הערבים

בישראל 2000 - 2001

יוני 2001

תוכן העניינים

הקדמה

מבוא

על תכנית הממשלה לפיתוח היישובים הערביים / שלום (שולי) דיכטר

האזרחים הערבים בשירות המדינה / עו"ד עלי חיידר

תוכנית החומש לקידום החינוך הערבי במבחן המעשי / ודיע עוואוודה

מבט קדימה

עורך ומחבר: שלום (שולי) דיכטר

משתתפים:

עו"ד עלי חיידר

וודיע עוואוודה

תרשימים: ד"ר אבי עופר

תודות:

ד"ר ח'אלד אבו עסבה

מרכז מוסאווא

העובדים בלמ"ס ובנציבות שירות המדינה שסייעו באיסוף הנתונים

חוברת זו מופיעה גם בשפות ערבית ואנגלית

© מותר ורצוי לצלם, להעתיק ולצטט מפרסום זה תוך ציון מפורט של המקור.

אין לשכפל את הפרסום ללא רשות בכתב מהעורך.

הקדמה

השנה שחלפה היתה אולי המכריעה בתולדות היחסים בין האזרחים הערבים לבין המדינה:

¨ שנת 1999 הסתיימה עם שביתת ראשי רשויות ערביות שכתוצאה ממנה נחתם הסכם עם ממשלת ברק הטריה לפיו יועברו לרשויות 100 מיליון ש"ח בשנת 2000. הסכם זה לא כובד על ידי הממשלה.

¨ בסוף שנת 2000 קיימו האזרחים הערבים הפגנות במסגרת מה שנודע אחר כך כאנתפאדת אלאקצא, ובמהלך הפגנות אלה נורו למוות 13 אזרחים ערבים בידי שוטרי משטרת ישראל, ובנוסף לכך, נהרג אזרח יהודי אחד.

¨ לאחר מאבק ציבורי, הוקמה ועדה ממלכתית לחקירת האירועים והגורמים להם.

¨ בתחילת שנת 2001 החרימו האזרחים הערבים את הבחירות לראשות הממשלה.

בעשור האחרון הלכה והתבססה בישראל ההכרה כי קיימת אפליה מוסדית כלפי האזרחים הערבים בישראל. כעת אין עוררין על עובדה זו ואין צורך עוד להוכיח זאת. למרות זאת, לא היתה לצערנו בשנה האחרונה תנופת שינוי מהותי ביחסים בין המדינה לבין הציבור האזרחים הערבים, והנתונים עליהם הצבענו בדו"ח האחרון מחודש יוני 2000 תקפים באופן כללי גם כיום. לכן, החלטנו שלא לחזור השנה על הסקירה המפורטת של פעולות משרדי הממשלה בסוגיות השונות, אלא להפנות את הזרקור אל זוית אחרת של התייחסות לנושא.

אחת הדרכים היעילות בהן יכולה המדינה להתגבר על אפליה גורפת כזאת שממנה סובלים האזרחים הערבים, היא ביצוע תוכניות ארוכות טווח לסגירת פערים. תכניות כאלה החלו לקרום עור וגידים בשנים האחרונות בזמן ממשלת רבין (1992-1996) וגם בזמן ממשלת נתניהו (1996-1999).

השנה החלטנו לבחון במבט כללי את שלוש התכניות העיקריות לקידום מצבם של האזרחים הערבים. אנו תקווה שסקירה קצרה זאת תסייע למתווי המדיניות ולמקבלי ההחלטות לבחון מחדש את התפיסות העקרוניות ואת דרכי הפעולה. כמו כן אנו מקווים שסקירה זאת תסייע למנהיגים/ות, א/נשי ציבור, למחנכים/ות ולכלל האזרחים/יות להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי כראוי לו.

שלום (שולי) דיכטר וד"ר אסעד ע'אנם

מנהלי עמותת סיכוי.

מבוא

טלטלת אוקטובר 2000 אחזה בחלקים גדולים בציבור, וגם בחלק מממלאי תפקידים בממשל. רבים אומרים שהכתובת היתה על הקיר, וקריאה בדו"חות קודמים של עמותת סיכוי וארגונים אחרים אכן מאשר זאת. ואולם, האם השתנה משהו בסיסי? האם שינו מי ממקבלי ההחלטות באופן יסודי את גישתם?

בשיח הציבורי ומן האקדמיה אכן נשמעים קולות הולכים וגוברים אשר קוראים לשינוי הגישה ליחסים בין האזרחים הערבים לבין המדינה מן הבסיס. ואולם, ככל שאנו מתרחקים מאירועי הדמים, עולה רושם כי במקביל להתקדמות זו מתקשחות העמדות הנוגדות אשר משייכות באופן אוטומטי את האזרחים הערבים אל "מחנה האויב". גישה מסורתית זו היא שעדיין המשפיעה ביותר על הממסד בישראל, ואחת ההתנהגויות הרווחות שנובעות ממנה היא ההתעלמות, אי ההכללה של האזרחים הערבים בתכנית הפיתוח של הממשלה.

כך, למשל, באתר האינטרנט של מרכז השלטון המקומי מופיעה רשימת כל הערים והישובים בישראל. אחת הקטגוריות בתיאור הערים היא האוכלוסיה הקיימת והאוכלוסיה המתוכננת בעתיד. לא בכל הערים והרשויות מצוין באתר גודל האוכלוסיה המתוכננת בעתיד, אך בחלק גדול מהן הוא מופיע, למשל:

לוח מס' 1 – היקף גידול אוכלוסיה המתוכנן בישובים יהודים (במספרים מוחלטים)

אוכלוסיה מתוכננת	אוכלוסיה קיימת	העיר/רשות מוניציפלית
120,000 נפש	41,000 נפש	כרמיאל
55,000 נפש	14,500 נפש	מועצה איזורית משגב
100,000 נפש	80,000 נפש	כפר סבא
45,000 נפש	22,000 נפש	קרית מלאכי
65,000 נפש	46,000 נפש	קרית ים
80,000 נפש	35,000 נפש	ראש העין
80,000 נפש	35,000 נפש	הוד השרון
35,000 נפש	23,000 נפש	שדרות

לעומת זאת, באף אחת מן הערים והישובים הערביים לא מצוין גודל האוכלוסיה המתוכננת בעתיד. במשבצת היעודה לכך מופיע הסימן ---:

לוח מס' 2 – היקף גידול אוכלוסיה המתוכנן בישובים ערביים(במספרים מוחלטים)

אוכלוסיה מתוכננת	אוכלוסיה קיימת	העיר/רשות מוניציפלית
----	21,000 נפש	סח'נין
----	60,000 נפש	נצרת
----	34,000 נפש	אם אלפחם
----	18,000 נפש	באקה אלע'רביה
----	29,000 נפש	טייבה
----	18,000 נפש	טירה
----	30,000 נפש	שפרעם
----	28,000 נפש	רהט

מצגת זו מבטאת באופן בהיר את המצב של האזרחים הערבים בישראל, שעדיין לא השתנה גם לאחר אוקטובר 2000. בדרך כלל, העיר היהודית מחוברת היטב לעתידה, צופה אותו ומתכננת את הגידול באוכלוסיה. בהתאם לכך, היא מתחברת לתשתיות המדינה ומנתבת את תקציבי המדינה שנועדו לצמיחתה. באופן טבעי גם משרד התשתיות, מצידו, רואה כאחד מתפקידיו "לפתח תשתיות מים וקרקע בהתאם למדיניות הממשלה לפיזור האוכלוסיה", כפי שמוסבר באתר האינטרנט של המשרד.

בישראל, צמיחת האוכלוסיה ופיזורה אינן תוצר של דינמיקה טבעית בלבד, אלא נתונות להתערבות הממשלה ואף להכוונתה. לכן אין זה מקרה שהערים רואות כמובן מאליו את תכנון צמיחתן בקשר עם הממשלה. דא עקא – הישובים הערביים נותרים מחוץ לתמונה של נגישות לפיתוח התשתיות, ואי התכנון מעיד על כך. האם מדובר במדיניות מכוונת של הממשלה, או שמא זוהי יד המקרה? לפי הפרסום של משרד התשתיות אכן יש לממשלה מדיניות של פיזור האוכלוסיה, ולכן המיקום של פיתוח התשתיות אינו מקרי.

בעשור האחרון התפתחה בממשלה המודעות לצורך להכליל את האזרחים הערבים בתכניות הפיתוח של הממשלה, ושלוש תכניות יצאו לדרך: העלאת מספר האזרחים הערבים בשירות המדינה; התכנית הרב שנתית לפיתוח ישובי המגזר הערבי, ותכנית החומש לקידום החינוך במגזר דוברי הערבית.

התכנית להעלאת מספר הערבים בשירות המדינה יצאה לדרך לפני שש שנים, ומאמצים רבים מושקעים בנציבות שרות המדינה בביצועה. עם זאת, קצב הגידול במספר העובדים הערבים בשרות המדינה גדל מ-5.3% בתחילת 1999 ל-5.7% בלבד בתחילת 2001. קצב זה רחוק מאד מהיעד אותו נקב שר מדע התרבות והספורט מתן וילנאי בכינוס של עמותת סיכוי בנצרת בפברואר 2000: עליה מ-5% ל-10% בתוך 4 שנים.

בניגוד לשתי התכניות האחרונות נמסרה התכנית לקידום לביצוע בידי "גורמים פרטיים". היות שחינוך ויצירת שינוי בתחום החינוך אינם עניין של "זבנג וגמרנו", הוצאת הביצוע לקבלנים פרטיים ותחימת התכנית בזמן – עלולות להפוך אותה לאפיזודה חולפת, ללא יצירת התשתית הנחוצה לשינוי בטווח הרחוק. עניין זה כשלעצמו מפחית מנטילת האחריות של הממשלה על הביצוע, וכן אינו מחייב את אחריות הממשלה על המשך המהלך לאחר סיום התכנית. גם בעתיד יישאר החינוך באחריות המדינה, ולכן, למרות שתכנית זו מבוצעת בידי גורמים חוץ ממשלתיים, היא נכללת בביקורתנו את פעילות הממשלה.

בדפים שלפניכם נסקור את שלוש התכניות הללו בעין ביקורתית, ובסיום כל סקירה נציע חלופות. אנו תקווה שתהא בכך תרומה למיקוד תשומת הלב בשינוי הדרוש במדינה בנוגע ליחסיה עם האזרחים הערבים.

¨ עו"ד עלי חיידר מנהל את התכנית להעדפה מתקנת ושילוב בעמותת סיכוי. הסקירה שלו מבוססת על עבודת שטח יסודית ומעורבות בקידום הנושא.

¨ סקירתו של העיתונאי ודיע עוואודה על יישום תכנית החומש לחינוך היא ראשונית בעמותת סיכוי, ועוד נידרש לשאלה זו בעתיד תוך מעקב לאורך זמן.

¨ בחינת תכנית לפיתוח הישובים הערביים על ידי הח"מ, גם היא תולדה של מעקב אחר התכנית מרגע פירסומה הראשון. נמשיך ונלווה במעקב גם אחר תכנית זו.

עורך הדו"ח

על תכנית הממשלה לפיתוח הישובים הערביים

שלום (שולי) דיכטר

התכנית לפיתוח ישובי המגזר הערבי הוכנה בתקופת ממשלת ברק והוקצו לה 4 מיליארדי ש"ח. בעת הכנת התכנית ובהצגתה הובעו הרבה רצון טוב ותחושה של תנופה. אכן – זהו מהלך חסר תקדים: עירוב של כמעט כל משרדי הממשלה בביצוע תכניות מיוחדות לפיתוח הישובים הערביים הוא תופעה שלא היתה עוד. האם אכן מדובר כאן במהפכה – או רק בגלולה להרגעת כאב ראש? כדי לענות על שאלה זו, נצביע בדפים הבאים על בסיס תפיסתי לבדיקה, נבחן את התכנית ממספר היבטים, ולסיום – נציע עקרונות לתכנית חלופית.

התשתית - מונחות בבסיס הבעיה

כמחצית ממימון התכנית מיועדת לבינוי תשתיות פיסיות, ולכן נקדיש לכך את רוב המקום כאן. בתגובה לניתוחים המראים כי האזרחים הערבים אינם נהנים מהתשתיות בישראל, רווחת בקרב פקידי ממשל הטענה כי עיקר ההשקעות הן בתשתיות הארציות: בכבישים הארציים נוסעים גם האזרחים הערבים; קווי המתח הגבוה מביאים חשמל גם לבתיהם של האזרחים הערבים; תשתיות הביוב האיזוריות לקליטת השפכים זורמים גם שפכי הישובים הערביים ללא כל אפליה; וכך גם צנרת המים הארצית. באורח פרדוקסלי מבליטה טענה זו ביתר שאת את המצב הבלתי אפשרי. מאז 1948 אמנם התפתחו בישראל תשתיות מפותחות ביותר ברמה הארצית, אך הן התפתחו "מסביב" לאזרחים הערבים, ולא לשירותם.

ארבע דוגמאות:

1. הכבישים שבין גוש דן לבין ישובי המשולש, ואדי עארה והגליל, משמשים את האזרחים הערבים בעיקר לנסיעה לעבודה יומית בגוש דן בשעה חמש בבוקר, ובחזרה בשעה שבע בערב, בשל היעדר מרכזי תעסוקה באזוריהם. בנוסף לכך, הכביש הנאה מביא אותם רק עד פתח הישוב בו הם גרים. מכאן ועד פתח ביתם עליהם לנסוע מעל מהמורות, בתוך שלוליות ביוב ובמתלולים מסוכנים שמקומם לא יכירם בתכנון עירוני – לעתים קרובות ללא אספלט כלל.

2. החשמל שמגיע עד פתח הכפר הערבי אינו משרת אותו כפי שהוא משרת את הישוב היהודי הסמך. די לנסוע ביניהם בלילה כדי לראות את ההילה מעל לישובים ואת ההבדל ביניהם. בעוד הישוב היהודי נהנה מתאורת רחוב חזקה אשר משרטטת גם את מתאר התכנון של הישוב (לפעמים גם את השכונה שתיבנה רק בעוד שנתיים), בישוב הערבי משרטטים האורות המבליחים מחלונות הבתים מבנה מקרי, לא שיטתי, ואת מיתאר החלקות הפרטיות. אם יש תאורת רחוב – היא מאירה את מרכז הכפר בלבד, וחוטי החשמל מתנדנדים מעל לראש התושבים במקום להיות מונחים בתעלות תשתית, כמו בישוב היהודי הסמוך.

3. כשמערכת הביוב מחברת ישוב ערבי גדול עם הישובים היהודים בסביבה, מבשרים על כך בעיתונות, ואנו חוגגים את ההיבט ה"דו-קיומי" שבכך. ואולם, למרות ההשקעה הגדולה, החיבור לתשתית הארצית הוא רק חלק מהעבודה. כמחצית מהבתים הערבים בישראל אינם מחוברים לרשת ביוב פנים ישובית, אלא משתמשים בבור ספיגה ביתי. לעומת זאת, בזכות התכנון והתשתית – נהנה כמעט כל בית יהודי מרשת ביוב בישובים בקרבת הכפרים הערבים, עוד לפני שבעליו נכנסים לגור בו.

4. רשת מים הארצית גם היא לא מגיעה ממש עד הברז בבית האזרח הערבי. הנוסע בדרכים יכול להבחין בקלות במיכלי פלסטיק שחורים המותקנים על גגות הבתים בכפרים הערביים. זהו בדרך כלל הסימן לכך שזרימת המים באותו ישוב אינה סדירה. המיכל השחור נועד לשמש מקור מים ביתי כאשר אין זרימה בצינורות הישוב. כמעט בכל הישובים הערביים מותקנים המיכלים הללו על רוב הגגות. בישובים היהודיים הם אינם קיימים.

אכן, התשתיות בישראל מפותחות, אך הרשתות הארציות והאיזוריות הללו מותירות למעשה את הישובים הערביים כאיים מנותקים מתוכן. בדרך כלל מגיעות התשתיות השונות רק עד פתחי הישובים הערביים, מדלגות הלאה אל בתי התושבים בישובים בישוב היהודי הסמוך, והיישובים הערביים אינם זוכים ליהנות מהן. למרות הידיעה כי מערכות השלטון המקומי בישובים הערביים אינן משמשות חוליית קשר יעילה דיה בין התשתיות הארציות לבין בית האזרח, ברור כי המדינה לא סייעה עד עתה לרשות המקומית הערבית בבינוי תשתיות פנימיות בישוב כשם שעשתה זאת ברשויות היהודיות. רק תשתיות פנימיות ראויות לשמן יאפשרו לתושבים הערביים ליהנות מהתשתיות הארציות.

חלק גדול מתכנית הפיתוח לישובי המגזר הערבי נועד להתמודד עם בעיה זו, ולחבר את האזרחים הערבים אל התשתיות הפיסיות הארציות כמו גם אל האחרות – השכלה, תעסוקה ועוד.

גישות שונות לפיתוח הישובים הערביים

ישנן לפחות שלוש גישות עיקריות לנושא הפיתוח של הישובים הערביים:

1. גישת ה"עוד דונם ועוד עז" גורסת כי כל שקל המופנה לשיפור תנאי החיים של האזרחים הערבים הוא ברכה. גישה זו מבוססת על הכרה בכך שכל מנגנוני הממשל בישראל ופעולותיהם מכוונות מראש ליהודים בלבד, ואין סיכוי של ממש לשינוי מהותי במצב זה. לכן יש לנצל כל גילוי של נכונות מצד מקבלי החלטות בממשל לקידום כל תכנית אפשרית, וגם לשכנע את האחרים. בהתאם לגישה זו יש לעשות צעדים קטנים בתחום התקציב כדי לא לעורר התנגדות במשרדי הממשלה השונים, וכך, עקב בצד אגודל, לשפר את המצב. לגישה זו אין חזון כולל שהוא שונה במהותי מהמציאות. נראה כי גישה זו היא שעומדת בבסיסה של "התוכנית לפיתוח של ישובי המגזר הערבי".

2. הגישה השניה גורסת שינוי מבני כולל. על פי גישה זו – היות שהאפליה היא תולדה של הגדרת הבסיס הציונית והייעוד של מדינת ישראל למען היהודים, אין כל סיכוי להגיע לשוויון בתנאים אלה. לכן, רק שינוי הגדרה של המדינה באופן מרחיק לכת יביא באופן טבעי לשוויון בין אזרחיה היהודים והערבים. שינוי כזה הוא פרלמנטרי-פוליטי, וזירות הפעולה העיקריות לקידומו הן בכנסת, בציבור ובזירה הבינלאומית. בגישה זו מחזירים גורמים פרלמנטריים ופוליטיים שונים.

3. גישה שלישית גורסת שיש להביא לשינוי מרחיק לכת בתפיסה של המדינה את האזרחים הערביים, ומכאן לגישת הממשלה אל השוויון בהקצאת המשאבים. גישה זו אינה מתנה שינוי זה בשינוי גורף בהגדרת המדינה. השינוי הנחוץ, לפי גישה זו, הוא ביחסים בין המדינה והאזרחים הערבים, אך בהכרח יהיה מקיף וישפיע על יחסי המדינה עם כל אזרחיה. לכן, זירת הפעולה של מאמץ זה היא הכנסת, בפורומים בהם מתקבלות הכרעות, ובעיקר בכל שדרות הממשל – מהשרים ועד לפקידים המבצעים. גישה זו מחייבת גם פעולה אזרחית בציבור לתמיכה ולגיבוי השינוי. על פי גישה זו ננסה להתנות את הקווים להצעה החלופית בסיכום דו"ח זה.

התכנית - דרך הכנתה והעקרונות המנחים שלה

התכנית הוכנה במשך שנת 2000 על ידי אגף תיאום ובקרה במשרד ראש הממשלה. הצוות הקטן נפגש עם מומחים שונים ועם ראשי רשויות ערביות, וכמו כן ביצע סקר מדגמי מהיר ואחר כך סקר מהיר בכל הרשויות הערביות. ככלל, הצוות עבד תחת לחץ להריץ את התכנית בהקדם, ואפילו באופן חפוז, על מנת לקבל תוצאות ראשוניות בטווח הקצר. גם הפרסום המוקדם מדי ביוני 2000 ב"ידיעות אחרונות" בתגובה לדו"ח השנתי של עמותת סיכוי אשר פירט אפליה נגד האזרחים הערבים בכל שטחי החיים, בוצע תחת לחץ זה. כך, רוב המאמץ הושקע בקשר עם שדרות הממשל השונות במשרדי הממשלה ובאוצר, כדי להבטיח שיתוף פעולה ביצועי עם ההגשה להצעת תקציב המדינה של 2001 ביוני 2000. בחודש יוני 2000 הוגשה הטיוטה לוועד ראשי הרשויות הערביות, ומאז ניטש סביבה ויכוח ציבורי.

נראה כי החיפזון בהכנת התכנית מנע מהצוות מביצועם של שני מהלכים הכרחיים: 1) בדיקה יסודית ומקיפה של הצרכים בשטח ולימוד של אוכלוסיית היעד מהיבטים שונים, ולא רק דרך משקפיים של "מומחים לערבים". 2) מהלך שיטתי ורחב לשיתוף של הציבור הערבי בהכנת התכנית מלכתחילה, ולקראת הפעלתה האינטראקטיבית. חסר זה חוטא לאחד העקרונות המצוינים בתכנית עצמה, והקובע כי "שיתוף פעולה בין המגזר, יישוביו והנהגותיו, לבין המערכת הממשלתית שתוביל את המהלך, הוא תנאי הכרחי ומבחן הדדי".

הרצון להוביל את המהלך באופן בלעדי ודילוג מעל שתי משימות אלה מעמיד כעת את מובילי התכנית בפני שוקת שבורה: 1) התכנית בנויה על הנחות יסוד ארכאיות ושגויות מן היסוד. 2) שיתוף פעולה של הציבור הערבי מתקבל, במקרה הטוב, רק באמצעות לחץ פוליטי, ולפיכך שיתוף פעולה זה הוא אינו אלא כפיית התכנית עליהם.

עיקרי התכנית שפורסמו ביוני 2000 נסמכו על תפיסה שטחית וסטריאוטיפית של החברה הערבית, כאילו נלקחו מספרי הערביסטים של שנות הארבעים במאה העשרים (משה סטבסקי ועוד). מהעותק הראשון, אשר הוגש להערותיהם של ראשי הציבור הערבי וגופים שונים, עולה כי הנחות הבסיס עליהן מושתתת התכנית לקוחות מעולם מושגים שאינו משקף את המציאות. לפי התיאור בחוברת, החברה הערבית סוגרת את הנשים בפני העולם החיצוני; המבנה החברתי המשפחתי הוא המכוון היחיד ("מלחמת החמולות האוכלת בכל פה"); המוטיבציה של הגברים לבנות לבניהם בית בחלקת המשפחה נועדה להאדיר את שמם הם; וכיוצא באלה תיאורים ססגוניים. למרבה האירוניה, בסיכום פרק התכנית נכתב: "התכנית מציבה במרכזה קבוצות אוכלוסיה שעד כה הודחקו לשוליים: האשה והילד". משתמע מכך כאילו מי שעמדו עד עתה במרכזן של תכניות פיתוח עתירות משאבים היו הגברים הערבים, ולא היא.

תפיסה זו שהביאה, כנראה, את כותבי התכנית להציע שכדי להגיע לשוויון עם האזרחים היהודים, יש לבצע שינוי מהותי בחברה הערבית עצמה בישראל. מהעותק השני שיצא בחודש אוקטובר 2000 הוצאו חלק מהביטויים הקשים, אך התפיסה הראשונית נשארה בעינה. למרות שבתכנית מצוינים מהלכים לשיפור התשתיות בידי הממשלה (ראה להלן – היתכנות הביצוע), האחריות למצב מוטלת על מבנה החברה הערבית המסורתית, והיעד העיקרי הוא שינוי אורח החיים לקראת חברה מערבית מודרנית באמצעים שונים. בפרק של תיאור המצב לא מוזכר אפילו פעם אחד חלקה של המדינה ביצירת מצב זה והנצחתו, והאחריות מגולגלת כמעט בעופן בלעדי על האזרחים הערבים.

עניין זה מטריד ביותר, שכן המהלך כולו אמור לסמן נטילת אחריות של המדינה על הפער שנוצר במשך השנים, ומכאן – על סגירתו. הנטייה להטיל את האחריות למצב על האזרחים, על מסורתם ועל המבנה החברתי שלהם מעלה ספק באשר לטבעם של הפתרונות המוצעים, ובוודאי באשר לקצב ולמוכנות של הממשלה מצידה לישמם. קשה לדמיין כי גישה זו תהיה תקפה לכל קבוצות האזרחים. האם, למשל, אי פעם עלה על דעתו של מי ממקבלי ההחלטות להציע להתנות הקצאות לשיכון ציבורי או לחינוך למגזר החרדי בכך שהנשים החרדיות יורידו את השביס, או שיבוטל מוסד השידוכין?

אכן, תכנית מסוג זה, על משמעותה ההיסטורית, זקוקה למחשבה תחילה, הכרה, מודעות, תכנון ותשומת לב עמוקה ומשמעותית בהרבה ממה שניתן לה. יתכן אף להסתכן ולומר כי אילו נזומה התכנית לפני שנים, ואילו ניתנו לתכניות מעין אלה תשומת הלב הממסדית וכוח האדם הניתנים כעת לוועדת החקירה של אירועי אוקטובר 2000 – אולי, אולי לא היו נהרגים המפגינים ולא היה צורך בהקמתה של ועדת חקירה.

היתכנות הביצוע - כמה כסף צריך, ולשם מה?

למעלה ממחצית התכנית לפיתוח ישובי המגזר הערבי עוסקת בתשתיות. תקצר היריעה מלהעיר על כל סעיפי התכנית, אך כדי לסבר את העין נביא חמישה סעיפים, שלאורם נראה באיזו מידה עשויה התכנית לענות על הצרכים הקיימים. לכל סעיף מובאת השוואה המאפשרת בחינה של השתמעות התקציבים המתוכננים.

¨ לפי תקציב הכולל של התכנית יוקצו 4 מיליארד ש"ח לפיתוח של 74 ישובים ערבים שאוכלוסייתם הכוללת היא 610 אלף נפש במשך ארבע שנים. מתוכם 2 מיליארד ש"ח יוזרמו בהקצאה מיוחדת מן האוצר אל המשרדים השונים ו-2 מיליארד ש"ח יסומנו להסטות פנימיות בתוך המשרדים. סכום זה כולל תקציבים שממילא היו מיועדים לאוכלוסיה הערבית. בחישוב לנפש, מועיד המימון לתכנית לישובים הערביים בממוצע כ-1,600 ש"ח לתושב לשנה.

להשוואה: תכנית "אופק" לטיפול נקודתי בישובים חלשים, אשר הוכנה בעת ובעונה אחת עם התכנית לישובים הערביים, מקצה 1.14 מיליארד למשך שלוש שנים, 342 מיליון לשנה. זאת ל-11 ישובים (אחד מהם בדווי) שאוכלוסייתם הכוללת היא כ-340 אלף נפש, כלומר, כ-1000 ש"ח לתושב לשנה.

התשתיות הפיזיות והאירגוניות בכל ישובי תכנית "אופק" כבר נבנו והוקמו מקדמת דנא, וכעת יש להשקיע רק בתחזוקתן ושיפורן. הסכום שיועבר בממוצע לתושב, בתכנית לישובים הערביים הוא גדול אך במעט מהסכום שיועבר לטובת האזרחים הנעזרים של תכנית "אופק". פער קטן זה מצביע על אי הכרה בצורך לתת מענה לבנית תשתיות מן היסוד, לעומת תחזוקה ושיפור בלבד.

¨ התכנית מקצב 45 מליון ש"ח לשנה למערכות כבישים פנימיות לכל 74 הישובים הערביים. באף אחד מהערים והישובים הערביים עדיין אין תשתית מתוכננת או משוקמת של כבישים פנימיים עד בית האזרח. האוכלוסיה הכוללת של ה"ערים" הערביות שבתכנית (נצרת, אם אלפחם, טייבא, שפרעם, טמרה, סכנין, באקה אלע'רביה וטירה) היא כ-242,000 אלף נפש. האוכלוסיה הכוללת של התכנית היא 610,000 נפש.

להשוואה – בעיר חדרה בלבד (80,000 תושבים, כשליש מהאוכלוסיה בכל הערים הערביות) הושקעו על ידי העיריה בשנת 1998 66 מיליון ש"ח בפיתוח כבישים פנימיים ובתשתית התת-קרקעית שלהם. מדובר בפיתוח ותחזוקה של תשתיות קיימות, ולא הקמת חדשות.

תכנית "אופק" לטיפול נקודתי מקצה כ-21 מיליון ש"ח לשנה עבור כבישים פנימיים ב-11 ישובים, אשר ברובם ככולם כבר קיימת תשתית של מערכת כבישים פנימית.

לוח מס' 3 – השוואת הביצוע/תכנון לכבישים פנימיים (לפי מספר תושבים, משך זמן ביצוע/תכנון, מצב תשתית קיימת, סכומים בש"ח והשקעה לנפש)

השקעה לנפש בש"ח	סה"כ סכום בש"ח	מצב התשתית הקיימת	משך זמן ביצוע/תכנון	מספר תושבים
825	66 מיליון	קיימת ע"פ תוכנית	שנה אחת (1998)	80,000 נפש	עיר יהודית (חדרה)
75	46 מיליון	מאולתרת	לכל שנה מתוך 4 שנים	610,000 נפש	74 ערים ויישובים ערביים בתכנית הפיתוח
62	21 מיליון	קיימת ע"פ תוכניות	לכל שנה מתוך 3 שנים	340,000 נפש	11 ערים וישובים בתכנית אופק

¨ תכנית הממשלה כוללת בניה של 5,000 יחידות דיור בבנייה ציבורית בישובים הערביים במשך 4 שנים (1250 יחידות לשנה).

להשוואה: מאז 1975 ועד שנת 2000 נבנו בישראל 337,000 יחידות דיור בבנייה ציבורית, פחות מאלף מהן בישובים ערביים. בספטמבר 2000 מסר מנכ"ל משרד השיכון כי כעת נמצאות 211,000 יחידות דיור בבניה ציבורית בשלבים שונים של תכנון. על פי הערכות תמ"א 35, לקראת שנת 2020 יהיה צורך בעוד 700,000 יחידות דיור בישראל.

1250 היחידות לשנה הן כחצי אחוז מהיחידות שנמצאות כעת בתכנון. 5,000 יחידות הן 2.3% מהיחידות שנמצאות בתכנון. הצרכים של ציבור האזרחים הערבים בישראל גדלים בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה, בשל ההזנחה הרבה גם בתחום זה.

תרשים מס' 2 – יחידות דיור בתכנון לבניה ציבורית בשנים הקרובות (באחוזים)	תרשים מס' 1 – יחידות דיור שנבנו בבניה ציבורית בשנים 1975-2000 לנפש (באחוזים)

¨ לפי התחשיב המקובל במשרד הפנים העלות של תשתית מערכת ביוב כולל קווי הולכה (40,000 ש"ח ליחידת דיור) לישוב ממוצע בתכנית (8,200 תושבים) היא 66 מיליון ש"ח. אוכלוסיית היעד של התכנית מונה 120,000 בתי אב (כולל האזרחים הערבים