שלום לכם.
חזרתי הלילה הביתה בתחושת החמצה, משום שהנושא המקורי שיועד לערב זה, דהינו התקשורת בין יהודים לערבים על רקע פערי התרבות לא בוררה כמתוכנן. נראה שהסערות שעוברות עלינו מקשות על דיון בתנאי חממה, והרוח פורצת פנימה. סוגיית המתאבדים ושאלות הנאמנות של הערבים למדינה שוטפות את כל השיח סביב היחסים בין יהודים לערבים.
שאלת התגובה של הערבים להתנקשות בשיך יאסין העלתה לשיח הציבורי את שאלת הנאמנות למדינה מזוית נוספת, והיות שעסקנו בכך גם במפגש הקודם, ביקשתי לחזור לנקודה זו הערב. חשתי היטב שההערה שלי לקראת סוף הערב לא הובנה כראוי, וזהו סימן שלא אמרתי את דברי בבהירות. לכן, במקצה שיפורים, להלן דעתי ללא תוספות מיותרות:
1. באורח גנטי, כמעט, ועם הרבה הסברים היסטוריים לכך, היהודים בישראל מודדים את הביטחון האישי והכללי על פי תחושת הנאמנות לקולקטיב היהודי ("הלנו אתה או לצרנו?"), והנאמנות למדינה חופפת בהכרתנו לשייכות הלאומית-יהודית.
2. במפגש הקודם אורי בנק אמר זאת בפירוש, כי היות שהערבים בישראל מגדירים את זהותם כפלסטינים - הם אינם יכולים (גם אם ירצו) להיות נאמנים למדינת ישראל, שכן פלסטינים יכולים להיות רק אויביה. ועוד הוסיף כי היות שהערבים בישראל הם פלסטינים - הם אינם יכולים להיות נאמנים, ולכן אינם זכאים לזכויות אזרחיות כאן.
3. התביעה של יהודים מהערבים בישראל לבחור בין שתי השייכויות כהכרזת נאמנות למדינה היא אינה ברת יישום, ואף אינה הוגנת, שכן היא תביעה מהם לוותר על זהותם הפוליטית-היסטורית, שהיא פלסטינית. הדבר דומה למקרה שאירע אתמול, בעקבות פאנל בו השתתפתי באוניברסיטת תל אביב. בצד תביעתי לשוויון מלא בזכויות האזרחיות בין יהודים לערבים, ציינתי כרגיל את היותי ציוני. על כך הותקפתי בידי אחד הפרופסורים הערבים, אשר טען כי עד שלא אסיר מעצמי את הזהות הציונית שלי, לא יהיה שוויון בין האזרחים. במצב זה עלי לבחור: זהות פוליטית-היסטורית (ציונית), או שוויון עם האזרחים הערבים.
התביעה ממני לוותר על זהותי היא אינה הוגנת וגם בלתי אפשרית. אפשר לתבוע ממני לצדד בשוויון, ואף לתבוע ממני ליישב זאת עם זהותי הציונית, אבל אי אפשר לתבוע ממני להתפרק מזהותי הפוליטית-היסטורית.
4. אותו הדבר לגבי תביעת היהודים מהאזרחים הפלסטינים: אפשר לצפות מהם להיות נאמנים למדינת ישראל, דהיינו לא להילחם בה, אבל אי אפשר לצפות מהם להתפרק מזהותם הפוליטית היסטורית.
5. כפי שהיטיב להדגיש סלמאן נאטור הערב, הערבים בישראל קשורים בנימי השייכות שלהם אל המדינה והיהודים, אך גם אל בני עמם הפלסטינים מעבר לקו הירוק. כל מה שקורה שם משפיע עליהם כאן מיד, וזה כולל גם את הגלים שמכה התנקשות במנהיג פלסטיני בולט כל כך. טבעי הדבר שהיא תביא לתגובה של כעס פוליטי, ואף לאבל. אותו אבל אינו אומר הסכמה עם דרכו, אלא שותפות לתחושת המכה שספג העם בשל אובדן מנהיג בולט.
[לדוגמא, זכורני היטב שכל עם ישראל, ואף אנשי גוש אמונים רובם התאבלו על מות יצחק רבין, מבלי להסכים עם דרכו, אלא מתוך הזעזוע על מות מנהיג.]
6. וכאן עיקר דברי: נראה שהיהודים בישראל יצטרכו ללמוד לחיות עם העובדה שחיים כאן בקרבנו בני העם הפלסטינים אשר חישוקי השייכות שלהם מובילים אל מחוץ לגבולות הארץ, אל אחיהם הפלסטינים בגדה וברצועה*. את המציאות ההיסטורית הזו אנחנו יצרנו, וזו סיבה נוספת לא להתכחש לה. אם אנו חפצים בשינוייה עלינו להגיע במהרה להסדר היסטורי עם בני עמם של כחמישית מאזרחי המדינה, וזה בודאי יוכל לעזור. אבל גם עד אז - ישראל היא דמוקרטיה: כל עוד דעתם מובעת בגלוי במסגרת החוק - אדרבא, יהא כך, גם אם היא קשה לשמיעה. אם עבר אזרח על החוק - יישפט וייענש. אבל הבעת כעס, ואף אבל, על אחד ממנהיגי העם הנמצא מעבר לגבול והתנקשו בחייו היא סבירה בהחלט. סובלנות של היהודים לתחושה זו של האזרחים הערבים היא מתבקשת, ואינה מחיר גבוה מדי תמורת התגית "דמוקרטיה".
לפני יומיים סגן שר התמ"ת מיכאל רצון קרא בשידור חי ברדיו לגרש את הערבים לעזה "שם יוכלו להתאבל על שיך יאסין". זאת ניתן לעשות במשטר לא דמוקרטי. במשטר דמוקרטי זה לא יתכן, אבל מיכאל רצון רוצה ללכת עם, ולהרגיש בלי: גם להתקרא דמוקרט, ולגרש את המיעוט בשל הבעת עמדתו ותחושתו. זה אכן מצב בו צריך לבחור בין שתי אפשרויות סותרות.
*[דוגמא להרחקת העדות: אמריקאים רבים אינם אוהבים בודאי את הפעולה של יהודים למען ישראל, למרות שהיא ידידה נאמנה לארה"ב. חלקם בודאי היה רוצה שכספי התרומות של היהודים יופנו למטרות חברתיות באמריקה. אבל במסגרת החוק - מותר ליהודים להביע את דעתם בתהלוכות בניו יורק, וגם להעביר כספים לישראל. אם עבר מי מהם על החוק (ג'ונתן פולארד) - הוא נענש על כך, ללא משוא פנים.]
עד כאן להערב ועכשיו אפשר ללכת לישון.
שבת שלום,
שולי
-- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- לראש הדף -- -- -- -- -- -- --
קראתי את מכתבך האחרון והוא שונה מאוד מהדברים שאמרת בערב. ביום חמישי אמרת דברים מהבטן ורצית תשובה ישירה מסלמאן נטור שלא נתנה – מדוע כיצד לפרש את האבל של פלשתינים ישראלים והנהגתם. בערב דרשת ובצדק תשובה ישירה וללא התפלפלויות וניסוחים מתחמקים ותשובה זו לא התקבלה.
דבריך כעת מייצגים שוב את הגישה השכלתנית המתוחכמת המוצאת דרכים לעקוף את השאלה הישירה. השאלה כאן אינה הנאמנות למדינת ישראל, אלא עצם ההסכמה לקיומה.
אבל על השייך יאסין ודרכו זו למעשה הסכמה לדרישה לחיסול ישראל ללא תנאי, עם וללא שוויון לכל אזרחיה.
הנקודה המרכזית שעלתה בערב הייתה האם האבל של אזרחי ישראל הערבים על הירצחו של השייך יאסין היא לגיטימית. רוב הדברים המופיעים במכתבך מקובלים עלי אולם לגיטימציה של דרכו של יאסין ע"י אזרחי המדינה הופכות אותם לבלתי רלבנטיים כי המתאבלים לא יסתפקו בפחות מגרושינו מהאזור.
המשפט שלך המופיע באדום הבעת כעס, ואף אבל, על אחד ממנהיגי העם הנמצא מעבר לגבול והתנקשו בחייו היא סבירה בהחלט. נראית לי כטמינת הראש בחול. אין פה רק אבל על מותו של מנהיג כלשהו אלא הזדהות עם תורתו והשייך יאסין אינו סתם עוד מנהיג.
צח של שייך יאסין ראוי לגינוי ומחאה אולם אבל עליו ולמעשה על דרכו – צידוד בחיסול מדינת ישראל, אי הסכמה לקיום ישראל בכל תנאי ושליחת מתאבדים לפגיעה באזרחים,- זה למעשה גילוי תמיכה ואהדה לעמדתו של יאסין.
הזדהות עם מתאבלי יאסין, ללא גינוי וסלידה מדרכו, כפי שסלמאן נאטור ביטא בערב, מראה אולי אהדה לתורתו, אפילו מצד המתונים בין אזרחי המדינה הערבים.
אני יצאתי מהמפגש האחרון בתחושה קשה מאוד:
מחד ערביי האזור כולל אזרחי ישראל לא מוכנים לקבל בשום תנאי את קיומנו כמדינה יהודית, עם וללא מדינה פלשתינית לצידינו ומאידך אזרחי ישראל הדוגלים בשוויון ובפשרות נוכל לרצות את הערבים, כולל אזרחי המדינה, רק כאשר נעלם פיזית או ננטוש את זהותנו הלאומית.
קשה מאוד לקיים דיאלוג או מו"מ ועוד יותר להגיע להבנות כאשר מולך ניצבות עמדות אלו.
גידי
-- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- לראש הדף -- -- -- -- -- -- --
אני מקווה שאינך מופתע מכך, שאני מגיב לדבריך. אגב, ירדתי לסוף דעתך גם אתמול, אבל אני מעריך שרבים מהאחרים לא הבינו את כוונתך, כיוון שהיית אירוני ואירוניה היא כלי בעייתי במצב של מתח ועייפות.
אני מסכים עם עיקרי דבריך, כמו גם עם עיקרי דבריו של סלמאו נטור:
א. אי אפשר לדרוש מאזרחיה הערביים של ישראל ויתור על זיקתם לעולם הערבי ולתרבות שהערבית שהם חלק ממנה. הדרישה הישראלית המקובלת "הלנו אתה או לצרינו" מבוססת על תפיסת מדינת לאום אתנית שהולכת ונעלמת מהעולם, אבל לאט (עיין פרק יוגוסלביה). לצערי, תפיסת עולמו של סאלמן ביחס למדינה חילונית דימוקרטית, שאני שותף לה במלואה (כולל ביטול חוק השבות), עדיין רחוקה ממימוש.
ב. גם אני חושב שעלינו להכיר את העולם הערבי וקודם כל ללמוד את השפה הערבית. אישית עשיתי מאמצים רבים בכיוון זה ואני שולט כיום בערבית במידה חלקית מאד.
עם זאת, אני רואה בפרשת השיח יאסין ובפרשת ההתאבדויות סוגיה נפרדת לגמרי ובסוגיה זו איני מוכן לתת הנחות לפלסטינאים (בחוץ ובפנים), כפי שאיני נותן הנחות ליהודים ולישראלים. אני מקבל את ההגדרה "שיח יאסין הוא הבן לאדן שלנו", גם אם היא נאמרת על ידי אנשים שאני מתנגד להם בכל תוקף וגם אם נאמרה למטרות שאיני שותף להן. אדם שמחנך להתאבדות של ילדים על מנת להרוג ילדים אחרים, לא משנה בכלל למען איזו מטרה פוליטית, מוציא את עצמו בעיני מכלל הגדרה של מנהיג קביל, כפי שהיטלר לא היה מנהיג קביל ואין לי כל בעיה עם חיסולו. איני תומך בחיסולו רק מסיבות פרקטיות של שקילת התועלת והנזק ובגלל פגיעה באחרים, אבל אני שלם לגמרי עם המעשה ואיני רואה בו כל סטיה מהדמוקרטיה. אם מקצינים את חירויות הדימוקרטיות ללא כל שיקול נוסף מגיעים לקבלת הנאציזם ולכך איני מוכן בשום אופן.
מפריע לי מאד מאד שתופעת ההתאבדות אינה זוכה להוקעה "בקול גדול" מצד הפלסטינים (בפנים ובחוץ), מדינות ערב ואפילו מדינות אירופה. תופעת ההתנחלות, תופעה חמורה כשלעצמה, אבל בוודאי פחות חמורה מתופעת המתאבדים, זוכה לגינוי מצד חלקים יותר גדולים של החברה הישראלית מאשר לגינוי למתאבדים מכל צד שהוא.
אני מזהה תופעה שמפחידה אותי (שמעתי עליה גם מכמה ערבים נוצרים) - למוסלמים יש נטייה חזקה "להתיישר לימין" וגם אנשים חילונים ומתקדמים כמו סאלמאן נטור או סרי נוסייבה לא מוצאים את כוחות הנפש (ואולי יש כאן גם פחד פיזי ממש) כדי להתייצב כנגד תופעות חולניות של העולם המוסלמי, בין אם מדובר בחמס, בסאדאם חוסיין או באוסמה בן לאדן.
"מחלה" חברתית תרבותית זו, כאשר היא עומדת מול המחלות של החברה הישראלית, מקשה מאד על כל מאמץ של התקרבות וחיפוש פתרון רציונלי לעמי האזור. אין בכך, כמובן, כדי לשחרר אותנו מהמאמץ המתמיד לנסות.
שבת שלום וחג שמח
אליהו
-- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- לראש הדף -- -- -- -- -- -- --
אף אני הגבתי על מכתבו של שולי ואני מצרף את תגובתי
אף כי באופן כולל אני מסכים אתך, אני חושב שאתה מחמיר מדי עם אזרחיה הערביים של מדינת ישראל. האבל על מות יאסין בעייתי מאד גם בעיני, אבל איני רואה בכך הזדהות עם דרכו וזאת בשל הקשרים שיש לי עם ערבים לא מעטים, קשרים שחורגים מביקור במסעדה או במוסך.
ערביי ישראל נמצאים במצב בלתי אפשרי, כל הזדהות עם מדינתם מתקבלת כבגידה על ידי בני עמם וכל הזדהות עם עמם מתקבלת כבגידה על ידי מדינתם. עבורך ועבורי יאסין הוא סמל של מוסלמי פנטי שאינו בוחל מפני שום אמצעי שפל כדי לקדם מטרות לאומיות קיצוניות.
בעיני הערבים, ובמיוחד בעיני המוסלמים, שתחושותיהם הדתיות חזקות ובודדים ביניהם חילוניים של ממש, חיסולו של שיח יאסין היא פגיעה בסמל של העולם המוסלמי, גם א הם דוחים לגמרי את דרכו ושיטתו של הסמל הזה. גם לי קשה להבין את ההגיון שבהריגת איש זקן ונכה בצאתו ממסגד, גם אם הוא מנהיגו של ארגון רצחני. חוץ מאשר לאנשי סביבתו הקרובה של שרון, קשה להסביר איזו תועלת צומחת לנו מההריגה הזו וזאת תוך כדי התגרות בוטה בעולם המוסלמי.
אני חייב להודות שלמרות שאני חושב שרובם הגדול של אזרחיה הערביים של ישראל נאמנים למדינת ישראל ויעידו על כך המאמצים שעושים ראשי הציבור באום אל פחם לנוכח הרינונים על העברתם האפשרית לרשות הפלסטינית, הופתעתי ממתינות התגובה שלהם על ההריגה של השיח יאסין.
יותר מהבעת אבל חד פעמית, שאני רואה בה תגובה זועמת להתגרות של שרון בעולם המוסלמי, אני מוטרד מכך שהחברה הפלסטינית אינה מוקיעה ומקיאה מתוכה את תופעת ההתאבדות הרצחנית, מרביתה מזדהה עם התופעה ותומך בה והמעוט שמתנגד משמיע את קולו בצורה חלשה ואינו מנהל נגדה מאבק חורמה.
אליהו
-- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- לראש הדף -- -- -- -- -- -- --
ראשית: הבהרות ושאלה
תחושת ההחמצה שלי מן המפגש היתה רק בשל הסטייה מן המתוכנן, ולא בשל תוכן הדברים שנאמרו שם. להיפך: כמעט שנגענו שם בעצבים הרגישים ביותר. החששות של היהודים מן האיום שמסתתר מאחורי המושג "אבל" לעומת "מחאה" הם מוצדקים בעיני, ולכן תבעתי מסלמאן נאטור שיתיחס לזה ישירות. אילו היה נאטור נענה לבקשתי מבלי לנסות להוכיח נאמנות, היינו מגיעים אל לב השאלה:
האם הערבים בישראל מצטרפים להכרזות של החמאס בדבר גירושנו מגן העדן של ארץ ישראל??
אני מבין שהשתהות של הערבים בתשובה לכך מקשה על גידי, רונית ורבים וטובים אחרים להיאבק את המאבק האזרחי. ואולם, תשובתם כל הדוברים הערבים שאני מכיר בישראל היא שלילית: לא. הם אינם מצטרפים להצהרות החמאס לגרש אותנו מכאן.
אז למה אנחנו עדיין לא רגועים? אדרבה: אילו סלמאן נאטור היה נענה לבדיקה זו, ואומר בפירוש כי אינו רוצה לגרש את היהודים - האם הכרזה זו היתה מרגיעה את גידי ואת רונית?
למרות שהפצרתי בו להתמודד עמה ישירות. הוא לא התמודד, בחר שלא להרגיע אותנו, וחבל, כי הביקורת שלי על עצם העלאת השאלה מצד היהודים אינה באה לפטור את הערבים בני השיח שלנו מהתייחסות ישירה אליה. באמת התאכזבתי מתגובתו של סלמאן, וגם מתגובתו של אותו בן שיח בתל אביב בשבוע שעבר שתבע ממני להתפרק מזהותי הפוליטית.
אבל האם אכזבות אלה צריכות לרפות את הידיים במאמץ להגיע לשוויון איתם? לדעתי לא.
שנית: הרגעה ומתח מתמיד
בשבת האחרונה התקיים בחיפה יום עיון בנושא זכות השיבה (בניצוחו של לא אחר מאשר סלמאן נאטור), נושא מאיים נוסף. היות שנושא זה מפחיד אותי ממש, הלכתי לשם לשמוע - ובעיקר להרגיש. בין היתר, היה שם ויכוח קשה בין שני דוברים סביב שאלת השיח עם היהודים: אחד הדוברים טען כי יתכן שרק חלק קטן מהפליטים ירצה לחזור, ולכן אין ליהודים מה לדאוג. מתדיין אחר טען לעומתו כי אין להרגיע את היהודים, משום שהשאלה היא עקרונית ומוסרית.
אכן, אינני רגוע, כי ניתן כבר לראות את הנקודות שאנחנו (היהודים) מפסידים בדיון הזה ככל שהוא מתארך שנה אחר שנה:
בעוד אנחנו מתחבטים כיצד להגיש את המנה המרה הזאת: שוויון אזרחי מלא, לצלחתו של הציבור היהודי, עבור חלק (לא גדול, אך נשמע) מן הערבים השיח של השוויון הוא פּאסֶה, משום היאוש מההגעה אליו. ,תחת זאת הם מנסים את המימוש של זכויות קולקטיביות-פוליטיות כערוץ המועדף. במלים אחרות: בני רוב השולט שהשוויון המלא מאיים עליהם, ועדיין מתלבטים אם הוא טוב ליהודים - צריכים לצפות שבפתח מתדפק כבר שיח אחר, קשה עוד יותר לבליעה: השיח הדו-לאומי.
שלישית: שיח הפחד
אמנם אין להירגע. אבל באמת, ממש, לא שמעתי בקרב הערבים בישראל קול כלשהו המבקש לסלק אותנו מכאן, אלא רק להיפך. אז למה אנחנו לא שומעים את אלה המקבלים אותנו חזק מספיק? הרי מלבד בודדים זהו הקול הקובע?
מניסיון קודם בדיאלוג איתם, הבקשה הזאת שלנו שירגיעו אותנו כי אינם רוצים לסלק אותנו, היא בדרך כלל אחת המקוממות ביותר את בני השיח הערבים. לדבריהם, הנה אנחנו, בני הרוב המוחץ (תרתי משמע) שעושה כאן ככל העולה על רוחו, מעמידים את עצמו כחלש בסיפור: ומבקשים מהם (מהאזרחים הערבים!) שיכירו בנו, ועוד יותר מכך - שירגיעו אותנו כי אנחנו איננו מועמדים לגירוש. למעשה הם, המיעוט החלש כאן, אמורים לפחוד ממש מגירוש מן הארץ, מעין השלמה של "פרוייקט 1948".
האם מי מאיתנו יכול לקום היום ולומר להם שאין להם ממה לחשוש כלל, שאין אופציה כזו, לפיה יגורשו מן הארץ? יש להניח שתגובה לתביעה מעין זו תתחלק אצלנו לשניים: חלקנו יאמר ששאלה זו אינה בכלל על הפרק, דמיונית ואולי אף מגמתית, לפימפום הפחד שלהם. חלקנו האחר ייעלב מעצם העלאת השאלה, שהרי זו מדינה דמוקרטית וגירוש האזרחים אינו אופציה. אבל מי מאיתנו יקום, ישים יד על הלב ויגיד להם: יכול להיות שיהיו מטורפים אצלנו שיגיעו לכך, אבל תירגעו, אנחנו לא ניתן שיגרשו אתכם מכאן?
אכן, השיח של הפחדים, אותו "תחום אפל" שמדגישה רונית, ראוי לבחינה, אבל גם תוקע את שני הצדדים עמוק בבית. גם אני פוחד, כמצויין לעיל, וראוי לבדוק ולא להירגע, אבל: התנייה מתמדת של היחס שלנו לסיפור המשותף ביחס של הצד השני אלינו, תגרום לנו לא להעיז ולקבוע עמדה משל עצמנו. זוהי אינה הדדיות, אלא התנייה. התנייה זו היא שעומדת בבסיס התירוץ של שב-ואל-תעשה, ומגולמת במשפט האלמותי הנכון תמיד, כביכול: "אין עם מי לדבר". גישה זו תמצא תמיד את הפגם בצד השני, אשר יאפשר לנו לא לגשת צעד אחד קדימה לקראת פיתרון.
בתחילת דרכה של קבוצת סיכוי בחוף הכרמל קבע לעצמו אילן כץ כי: "אני ניגש אל הנושא כי לי הוא טוב וכדאי, ולא כי אני רוצה לעשות טוב לערבים". מיקוד זה באינטרס שלנו, לא תוך ניתוק, אלא תוך דיאלוג עם הצד השני, כפי שאנחנו עושים בצורות שונות, הוא נכון מאד בעיני, באשר מול כל קושי הוא מחזיר אותנו אל בסיס המוטיבציה שלנו ליישב את הקונפליקט עם הערבים: האינטרס היהודי.
לכן, כפי שכתב אליהו ממשגב לגידי מחוף הכרמל, מציאת הקשיים והפגמים בצד השני אינם פוטרים אותנו מן ההכרח לעשות את המאמץ שלנו. את הסיכוי הזה אי אפשר לדחות עוד.
שולי
-- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- לראש הדף -- -- -- -- -- -- --
אני רוצה לתמוך בעמדה שהבעת בחלק האחרון של דבריך ומתייחס לאלמנט הפחד. אני שותף לדעתך, שמרבית ערביי ישראל אינם חושבים בכלל על גירושנו מהארץ ואת הבעת הפחד שלנו הם רואים כהפרעה נפשית של ציבור שלם או כתירוץ ליחס מפלה כלפיהם. איני יכול להוכיח את דברי, אבל זאת תחושתי העמוקה בשנים האחרונות, שנים שבהן היו לי קשרים על בסיס יומי יומי עם ערבים, שאין להם כל צורך למצוא חן בעיני ושאיתם ניהלתי ויכוחים מרים, במיוחד מיד אחרי מהומות אוקטובר. גם חרדתם של תושבי ואדי ערה לנוכח רינונים על העברה אפשרית לשליטת הרשות הפלסטסינית במסגרת הסדר הקבע והמאמצים של ראש עיריית אום אל פחם, שנחשבת כקיצונית בגישתה האנטי-ציונית, לסחוט משרון הצהרה שהוא אינו מתכוון להעביר שום ישוב ערבי לשלטון הרשות, אינם מצביעים על מחשבות של גירושנו מהארץ.
לפני כמה חודשים הייתי שותף לפרויקט שבמסגרתו קודמו תלמידי תיכון בערבה, שהתקשו במתימטיקה, לקראת בחינות הבגרות. אחת לשבוע ביליתי כמה שעות בבית הספר, יהודי יחיד בקרב מאות תלמידי תיכון. לא נחשפתי לביטוי עוינות אחד, זכיתי לביטוי אהדה רבים, שגרמו לי להתרגש. במיוחד התרגשתי, כאשר בחורה לבושה בלבוש מוסלמי מלא, היחידה, כך נדמה לי, בלבוש כזה, ניגשה אלי עם חברתה בהפסקה והן כיבדו אותי באיזה טוויסט או פסק זמן.
פגשתי בבית הספר גם מורים וגם אישי ציבור ומכולם נשבה רוח חזקה של דו-קיום. זאת גם היתה הרוח בטכס חנוכתה של החממה הטכנולוגית בנצרת, שבעליה הם שבעה אנשי עסקים ערבים ואיש העסקים היהודי דווידי גילה. מנהלה של החממה הוא יהודי, סגנו הוא סעיד נסרי, שהיה סגני בחממת משגב. פגשתי שם אנשים רבים שאני מכיר, יהודים וערבים, וטעמתי את טעמו המתוק של העתיד המשותף על בסיס של שוויון והוקרה הדדית. הלוואי וכל מערכת היחסים שלנו בארץ היתה נראית כמו המפגש הזה בנצרת.
על הפחדים של הערבים שמעתי מבתי רותי, שמשתתפת במעגל נשים, מפגשים של נשים יהודיות וערביות, שמדברות בגילוי לב על הבעיות המציקות להן, כולל נגיעה בנקודות עמוקות ורגישות. רותי אומרת, שהפחד של הנשים הערביות מטרנספר הוא אמיתי ומוחשי.
אליהו
-- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- -- לראש הדף -- -- -- -- -- -- -- |
המגיבים:
שולי דיכטר
גידי שגיא
אליהו שטרן
|
|
