סיכוי - עמותה לקידום שוויון אזרחי

סיכוי בשרון

חזון רחוק, מציאות קרובה

סדרת מפגשי דיון

הדיון הציבורי בנושא היחסים בין ערבים ליהודים מתקרב לנקודת רתיחה. המכון הישראלי לדמוקרטיה הגיע למסקנה ש"אין עם מי לדבר", ואילו ועד ראשי הרשויות הערביות ובכירים בציבור הערבי פרסמו את מסמך ה"חזון עתידי" שקיבל תגובות קשות וביקורתיות בעיתונות.

אסור להניח למסמכים מסוג זה למות מות נשיקה (או מות שתיקה) מבלי להתייחס למצוקה שהם מעלים, או להפכם למסמך שקורא לכאורה לבדלנות ו"שוב מוכיח" שהערבים אזרחי המדינה הם אויביה. לפיכך, החליטו קבוצות הפעולה האזרחית של עמותת סיכוי להרים את הכפפה ולהיענות להזמנתם של מחברי החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל, "להצית את הניצוץ של הדיון הציבורי בכל הנוגע לעתידם של הערבים הפלסטיני בישראל" ולקיים סדרת מפגשים, שמטרתם העלאת סוגיית מערכת היחסים של המדינה והציבור הערבי לדיון ציבורי, פתוח. המפגשים נפתחים בדברי נציגים מקבוצת החותמים על מסמך "חזון לעתיד", המשרטט קווים ליחסים בין המיעוט הערבי לבין המדינה. בדברי המציגים מודגשים היבטים שונים של המסמך, על פי הנושא המרכזי של המפגש (הלקוח ממסמך החזון) והדוברים.

ביום חמישי 8.2.07 התקיים המפגש הראשון, במשגב.

בכינוס השתתפו שרת החינוך יולי תמיר, פרופ' יצחק גל-נור, לשעבר נציב שרות המדינה, פרופ' גבי סלומון, חתן פרס ישראל לחינוך, ונציגים ממחברי המסמך: נביה אבו סאלח, יו"ר ועדת המעקב לענייני חינוך במיגזר הערבי ומנהל מח' החינוך בסח'נין, ד"ר יוסף ג'בארין, מרצה באונ' חיפה, חוקר עמית במרכז מינרווה ויועץ במוסאווא, וג'אבר עסאקלה, מנהל התכניות הפלסטיניות בשתיל, שגם הנחה את הערב.

בפתח הכינוס: קבוצת תלמידים מהתיכון במשגב בשם "סרי החינוך" הגישו לשרת החינוך, יולי תמיר, מכתב עם דרישות לתקצוב מותאם ושוויוני לכל המיגזרים, העלאת מעמד המורים, שיפור רמת ההוראה והלימודים, עדכון שיטות, העצמת האוטונומיה של התלמידים והקטנת הכיתות.

להלן לקט מהדברים:

נביה אבו סאלח, יו"ר הוועדה העליונה לענייני החינוך במיגזר הערבי ומנהל מח' החינוך בסח'נין פרש את עיקרי פרק החינוך במסמך החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל.

- קיבלנו על עצמנו את תעודת הזהות הישראלית לא כגזירה משמיים. מתוך כבוד ורצון לשוויון אך גם שמירה על ערכינו המסורתיים, מתוך כוונה גם למנוע פירוק למיגזרים קטנים (נוצרים, דרוזים). להשקיע בחינוך = להשקיע במדינה. מערכת החינוך כשלה בהיבט: אידיאולוגיה - מהות הערכים שעל פיהם מחנכים בהתחשב בערכי המדינה ובערכים האוניברסאליים, בתכנים - היסטוריה, ספרות. יש מקום לקביעת אסטרטגיה שתתבסס על פתרונות ואתגרים. החינוך כמנוף לחברה העתידית בה נחיה.

3 פרדיגמות:

1. חברה אזרחית שתכוון את החינוך עם משרד החינוך, שכן, מאז קום המדינה המדיניות נקבעה על ידי זרים.

2. ליצור דור בעל זהות מגובשת ומאידך תלמיד בעל זהות אישית משלו.

3. מערכת החינוך כמרכיב חיוני ומרכזי בתכנית חברתית ופוליטית. כפי שאנחנו מבקשים דברים מהמדינה, אנחנו מבקשים גם מהמנהיגות הערבית לקחת אחריות ויוזמה.

ג'אבר עסאקלה: אני מבקש לחדד את השאלה של מינהל חינוך ערבי במערכת החינוך הישראלית. האם לא ניתן לעשות את זה?

שרת החינוך, יולי תמיר: הסוגיה המרכזית היא אי-השוויון בהזדמנויות. החל מהשנת הלימודים הבאה ייעשו צעדים משמעותיים לצמצום פערים בחלוקת משאבים, ע"פ מדד טיפוח שיתבסס על 5 קריטריונים: השכלת הורים, מדד סוציו-אקונומי, מרחק מהמרכז, גודל משפחה ועולים. ארבעה מתוכם יזכו את התלמידים הערבים במשאבים מוגדלים. כמו כן יתבצעו שינויים באופן מינוי מורים ומנהלים. עד כה שיטת הניקוד למינויים התבססה על שיטת הרווחה: זמן המתנה להתפנות משרה, עבודת בן/בת זוג, וכו'. המדד החדש יתבסס על מצוינות בלימודים. השרה המליצה ללמוד הוראת מתמטיקה ואנגלית והוסיפה כי ייעשה ניסיון לעודד פרישה מוקדמת, אם כי הדבר תלוי בתמיכת האוצר.

בעיה נוספת שמקשה מאד היא שאלת המבנים והתשתית. התקצוב לא עומד בקצב הראוי, בעיקר בגיל הרך.

בעיה שלישית: תכניות לימודים ובעיקר לימוד השפה הערבית. בארץ, כמו בכל העולם הערבי, יש בעיה של ריבוי שפות. יש בעיה: איך ללמד נכון ומתי להתחיל.

- השנה נכנסנו לתכנית "זהות" העוסקת בשאלות של זהות ערבית. ניסיון לא קל. חושבת שיש פוטנציאל אמיתי בשאלות אמיתיות.

שאלה האוטונומיה: אפשר לראות את החינוך הערבי הולך בדרך החינוך הדתי. לא מאמינה בדרך זו (גם אנשי המיגזר הדתי מטילים ספק בכך שדרך זו תמיד לטובתם). לא מתפעלת ממוסדות לימוד נפרדים (מכללות, אוניברסיטאות). בכל מקום אחר בעולם הפרדה כזו יצרה תלמידים פחות מוכנים לשוק העבודה הכללי.

אני אשמח להקמת ועדה מייעצת שתייעץ ביחס למה שנעשה ברמה הפדאגוגית, התכנית והמשרדית. יחד עם זאת, חשובה המחויבות של ראשי הרשויות הערבים לקידום החינוך, במיוחד כדי להעביר מסר של סדרי עדיפות משותפים: קדימויות של מקצועיות ע"פ פוליטיזציה.

מביעה תקווה שבשנים הקרובות יהיו פירות ראויים למאמץ, במיוחד בבינוי, כי בתחומים האחרים רואים כבר כעת שינוי.

ג'אבר עסאקלה: מברך על המאמצים לשוויון במשאבים, אך החזון העתידי בא לעשות קפיצת מדרגה מעבר לתנאים החומריים - לשאלות של זהות וכו'.

מפנה שאלה לפאנל: מה קורה במקומות אחרים בעולם לגבי מיעוטים בשאלות אלה?

יולי תמיר: בישראל ניתנה לציבור הערבי אוטונומיה (תשתיות, שפת לימוד, כיתות נפרדות) לא מטעמים טובים ונכונים, אלא מתוך פלגנות. ברוב העולם יש חשש גדול ממתן מסגרות נפרדות. אפילו בקוויבק היה ויכוח חד על שאלת התכנים שבעצם הביא למאבק על אוטונומיה פוליטית. רק זה הביא לאוטונומיה חינוכית. באנגליה - רק עכשיו סקוטלנד וווילס קיבלו איזושהי אוטונומיה, שלא לדבר על מהגרים. בארה"ב קיים ויכוח חריף על לימוד בספרדית, שנלמדת עדיין כשפה שנייה.

ד"ר יוסף ג'בארין: מברך את סיכוי על קיום הדיון. ע"פ הסקר האחרון שנעשה באונ' חיפה 75% חושבים שהערבים מלוכלכים ובורים. כלומר, ההתחלה היא ממקום גרוע. יש הסכמה בציבור הערבי לגבי החינוך. במסמך החזון אין סתירה בין אוטונומיה מסוימת בחינוך ובין מדינה יהודית דמוקרטית. הדיון בחינוך הוא חלק אינטגרלי מהדיון על מקום האוכלוסייה הערבית במדינה.

בדיונים על החזון דובר בעיקר על 7 נושאים מרכזיים:

1. חסמים פנימיים בחברה הערבית

2. סוגיית התקציבים: משקף את הפער בין האוכלוסיות

3. השקעה בסטודנט הערבי והעדפה מתקנת.

4. תוכן הלימודים - יש תחושה שתכני החינוך הערבי לא מתאימים לתלמידים ערבים צעירים, למשל ביטוי של משוררים ערבים

5. מעורבות השב"כ במינויים

6. נושא הכפרים הלא מוכרים

7. אוטונומיה חינוכית

מצפה שיולי תמיר תקדם את הנושאים האלה, "כי אם לא את - מי כן?"

באשר לבידול החינוך (מזכיר מחקר על שחורים בארה"ב) יש חששות בכך, אך צריך שתהיה השפעה של הציבור הערבי על החינוך. ברמת התכנים יש תחומים רבים של הסכמה עם יולי תמיר. בסוגיית ההשכלה הגבוהה - מעדיף אוניברסיטה או מכללה ערבית פחות איכותית על המצב הקיים. אוניברסיטה כזו צריכה לשתף סטודנטים יהודים וסטודנטים מכל המזרח התיכון עם משחבה לעתיד.

פרופ' יצחק גל-נור: החינוך מתרחש במפגש האינטימי בין התלמיד למורה בכיתה. המסמך נוגע בדבר החשוב ביותר - אחריות הקהילה לחינוך. הדבר שנראה לי הכי חשוב - הקריאה להעמיד את החינוך בראש סדר העדיפויות. על השרה ומשרד החינוך לתת להם גיבוי.

האוטונומיה מתקשרת לשאלות של אוטונומיה פוליטית, וזה בעייתי. כשמדובר על אוטונומיה, צריך לתת לערבים השפעה על החלק במיגזר הערבי כמו דת ותרבות. לא יודע אם מינהל הוא הפתרון (מחשש לבידול). צריך ליצור מצב שבו ההשפעה המרכזית תהיה לאנשי חינוך ערבים, לא פוליטיקאים, וזה יותר ממועצה מייעצת.

השתתפות בתכנים משותפים במדינה - נושא שלא מודגש במסמך אלא מופיע במובלע, יש לומר זאת בפירוש. קורא לשים לב שלא יהיה דגש על לימודי דת בלבד, כפי שנעשה בש"ס, למשל. המסמך של סיכוי (ח'אלד אבו עסבה) הולך בדרך הנכונה. הכיוון הנכון: הסכמה על תכנים משותפים, אוטונומיה בקשר לדת ורבות, מתמטיקה וכו'.

מעודד בתי ספר משותפים, מתנגד לבתי ספר פרטיים.

ושוב - יש לדאוג להצבת החינוך במקום ראשון בסדר העדיפויות. צריך להפעיל את כל האוכלוסייה לשם כך ע"י מפלגות, ועדת המעקב וכו'. זו המשימה החשובה ביותר גם לערבים וגם ליהודים. שוב - לא רק בהפעלת לחצים על המשרד, אלא בשאלה מה אנחנו יכולים. לעשות את הצעד הראשון במסע בן אלף המילין.

פרופ' גבי סלומון: יש שתי דרכים לעיין במסמך: דרך של קריאה שמדובר על סממנים של התנגדות ערבית. קריאה כזו מעוררת רתיעה.

קריאה שנייה רואה בציבור הערבי ציבור כואב שהזדקף וקורא לדיאלוג. זה מצע רציני לדיון.

זאת לא קריאה לשינוי בתוך המסגרת, אלא קריאה לשינוי המסגרת. קריאה לשינוי מדרגה שנייה. שינוי של התפיסה. לא עוד מיעוט הנמצא כאן כדי שיכתיבו לו בתחומים שונים כולל תחום החינוך. ובאופן סימבולי - די עם ביאליק בחינוך הערבי. עצם ההתמודדות עם האתגרים יש בה הכרה בלגיטימיות.

58 שנים התעלמנו, עקפנו וזו הזדמנות להסתכל לציבור הערבי בעיניים ולומר לו "בואו דבר על הדברים האלה." יש פה מעין פיצוי על הדרה וקיפוח. יש פה דרישה קשה לעיכול, אך ניתן להתמודד איתה." פרופ' סלומון רואה קושי בהקמת מינהל חינוך ערבי מבלי לחזור על השגיאות של מינהל החינוך הדתי.

"חינוך הוא הביטוי החזק ביותר להתגבשות נרטיב לאומי, וזה מפחיד את הציבור היהודי, אך זה בדיוק מה שכל ציבור זכאי לו.

מערכת החינוך חייבת לדאוג לשני דברים ולדאוג שלא תהיה סתירה ביניהם: חינוך לזהות ערבית וחינוך לזהות ישראלית.

הרעיון של מינהל שיהיה אחראי לתכני הלימוד הכרחי להתפתחותו של נרטיב ותרבות ערביים בישראל. מדעים לא ישתנו. ספרות ותרבות - כן.

אני חושב שיש מקום להשכלה גבוהה נפרדת ערבית. הדוגמאות הקיימות - מכללת אלקאסמי בבקה אל ע'רביה, המכללה בסח'נין - לא הפכו לקיני מחבלים, להיפך. "אני משמש יועץ של אלקאסמי, שהיא לדעתי חוד חנית של תפיסה ליבראלית של האסלאם. יש מקום לפחות לדון בהרחבת ההשכלה הגבוהה למיגזר הערבי. הדבר ישפיע על הצעירים טוב יותר מאוניברסיטאות מעורבות."

נביה אבו סאלח: אנחנו רוצים להיות שותפים בתהליך. מדברים על זהות וחברה אך מפרקים את החברה שלנו, למשל ע"י הקמת מינהל חינוך בדואי, אגף לנוצרים. גיבוש זהות חברתית לצעיר הערבי יעזור להתמודד עם הזהויות האחרות. מברך את בי"ס גליל. נגד פקידים ערבים במשרד החינוך שהם עושי דברה של מדיניות הדיכוי.

שרת החינוך: מינהל ידרוש חקיקה וספק אם נעבור שלב זה בזמן הקרוב. מועצה מייעצת מעשית יותר.

הסוגיה הראשונה שנצטרך לדון בה, והיא איננה פשוטה: החל מ-1.9 משרד החינוך יתקצב מערכות חינוך ע"פ תכניות ליבה והשאלה היא האם אנחנו מסוגלים לגבש ליבה משותפת, למשל באזרחות והיסטוריה (פחות מודאגת מאשר בספרות). ללמד את ביאליק במיגזר הערבי זה מחוץ להקשר - אבל מה במקום?

צריך לנהוג בחוכמה ולא בהתרסה כי הגישה לנושא באוכלוסיה שונה מזו שבחדר זה ואני צריכה לשכנע גם בחדרים אחרים. צריך להחליט גם החלטות אסטרטגיות - מה הצעדים הבאים, מעבר לצורך להתפשר.

ג'אבר עסאקלה: חושב שניתן להתבסס בהרכבת הליבה על מסמך שהורכב לפני עשר שנים.

חסיה חומסקי פורת: האם הליבה לא יכולה להכיל את שני הנרטיבים?

יולי תמיר: מדובר בשאלה פוליטית, לא פילוסופית. לא בטוח שהחברה הישראלית יכולה להכיל את שניהם. השאלה כמה בכל צד יכולים לקבל נרטיב של השני, להישאר רחוקים, אבל חלק מליבה אחת.

יש לעשות התחלה זהירה, מה שבעצם כבר קורה. יש כבר היום הטרוגניות. התחלה בצעדים קטנים. אין הבטחה שנהיה לנצח, אבל לא רוצה לעשות צעד גדול שיתרסק ונישאר אפילו בלי הצעד הקטו שנוכל לעשות.

שאלות הקהל:

1. התייחסו למדד הקיפוח ולשוויון זכויות. לצורך כך יש להתייחס לתכניות בשפה הערבית. כמעט אין מאגרי מידע בערבית. אז איך מדברים על שוויון זכויות? גם מבחן מיצב לא קיים בערבית.

נביה אבו סאלח: אנחנו נאבקים היום על מעמד השפה. מאבק על התכנים - רוב החומרים מתורגמים, לא יצירה עצמית. יש גם כאלה שמאמינים בשפה הערבית.

פרופ' גבי סלומון: אין חומרים ערביים מקומיים. למה? החסרים אינטלקטואלים מקוריים ערבים? למה זה לא קורה? אני חושב שיש הסבר. זה קשור בנמיכות הקומה שהייתה עד כה. אין-אונים נרכש והרגשת תלות. אני מדבר בלשון עבר, כי המסמך הזה מהווה תפנית. אחד הביטויים לכך יכול להיות חיבור חומרים מקוריים ערביים. יש לכך דוגמאות עבריות. בילדותי למדו אנגלית מספר אנגלית שיובא מהודו. בינתיים זה השתנה.

2. אמרתם שחלק מהחזון הוא אוטונומיה במיגזר. איך אתם רואים שזה מצמצם פערים?

נביה אבו סאלח: אנחנו לא מאמינים באוטונומיה גרידא. רוצים נציגות במקומות המרכזיים במשרד. נציגות זו תטביע חותם. זאת לא רק התבדלות. אנחנו רוצים ללמוד מהחברה היהודית. האוניברסיטה הערבית שאנחנו מבקשים תהיה במקום ערבי, בשפה הערבית, אבל רוצים שותפות גם באקדמיה. אין לנו כוחות לאקדמיה עצמאית לגמרי. בקמפוס הזה יהיו יהודים וערבים ביחד.

ד"ר יוסף ג'בארין: כשמדברים על אוטונומיה חינוכית זה לא צריך לסתור חינוך דו לאומי, להיפך. כשמדברים על מינהל חינוכי עצמאי, הוא יכול למצוא את עצמו גם במערכת חינוך דו לשונית ודו-לאומית. מעמדה זו אני בא. מהזרם שתומך בבתי ספר דו לשוניים, אך ממקום שוויוני. קשה לעשות זאת כשמסביב אין שוויון.

המינהל החינוכי בא ליצור דור יותר איכותי והישגי. אי אפשר להפריד בין הרגשת זהות לעומת ניכור, לבין התרומה של המורים.

אני לא מוותר על לימוד ביאליק, מתוך רצון להכיר את הזולת. אך אנחנו נלמד את משוררינו. לא יתכן שבמיגזר היהודי ילמדו את מחמוד דרוויש, ובמיגזר הערבי זה בלתי אפשרי.

פרופ' גבי סלומון: באשר לאוטונומיה: אין קסם לסגירת פערים. בשום מקום בעולם לא סגרו פערים בין קבוצות כהרף עין, אפילו לא במהלך דור אחד או שניים. חושב שעצמאות למיגזר הערבי מעלה סיכוי שבחירת המורים תהיה על בסיס איכותי, וכך גם תכניות הלימוד. האם זה מבטיח סגירת פערים? לא, אבל נותן סיכוי.

3. אם לשלוש בנות שלומדות בבי"ס גליל: בתי ספר משותפים מושכים לכיוון אחד, שונה מכיוון של חינוך נפרד. מה הכיוון הנכון?

פרופ' גבי סלומון: באשר לביה"ס הדו-לשוני - כיוון מבורך. אבל יש רק ארבעה בתי ספר כאלה והם ניסיוניים. במחקר שנעשה על ביה"ס הדו-לשוני בירושלים התברר שהדומיננטיות היהודית ניכרת. ההורים בבתי ספר אלה רוויים אידיאולוגיה. מעבר למדיניות מחייב שינוי באווירה - ומזה אנחנו רחוקים. זה בית ספר לאליטה אידיאולוגית מבורכת.

צריך להכניס כחובה לימוד ערבית מדוברת בבתי ספר. גם חינוך גופני אינו לימוד רשות. שוב, לא בטוח שהקונסטלציה הציבורית מאפשרת זאת.

ג'אבר עסאקלה: צריך לזכור שדרישות הציבור הערבי היום הן על רקע 60 שנים שבהן מערכת החינוך שימשה ככלי של המערכת לשליטה בציבור הערבי. עד כה, מי שהיה במינהל החינוך היה צריך להיות נאמן למימסד.

ולסיכום - זכותו של היהודי להיות יהודי, וזכותו של הערבי להיות ערבי.

לראש הדף

פעולה אזרחית

דף קבוצות

סיכוי במשגב

סיכוי בחוף הכרמל

סיכוי בשרון

ליצירת קשר

רשימת תפוצה

תמיכה ותרומות