w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 03:56 20/09/2006

ערביי ישראל חוצים קו


ארגונים העוסקים בקידום יחסי יהודים-ערבים בישראל נחשפים מאז 12 ביולי לעימות רגשי הולך ומסלים ביחסים שבין שני העמים. בעוד שמנקודת המבט של היהודי הישראלי, מלחמת לבנון השנייה היתה תגובה צודקת מאין כמותה על הפרה מחוצפת של ריבונות המדינה, הרי שמבעד למשקפיו של הערבי הישראלי, פעילות צה"ל היתה מיותרת, חסרת פרופורציות וגרמה עוול משווע לקרוביו בלבנון. ההתנגשות בין שתי התפישות מאירה מחדש את שאלת יכולתם של יהודי ישראל וערבייה להוסיף ולנהל את חייהם בצוותא על הבסיס היחיד המאפשר אותם עד כה - חברה אזרחית משותפת.

כמו שבמהומות ספטמבר-אוקטובר 2000, גם יהודים ישראלים המזוהים באופן מובהק עם המחנה הדוגל בדו-קיום ובשוויון זכויות נתקפו תחושת איום לנוכח ההתפרעויות הקשות בוואדי ערה - כך גם בחודשיים האחרונים, פעילים יהודים בארגונים משותפים התמלאו חשש למראה הזדהותם של הערבים הישראלים עם חיזבאללה וסוריה. מהצד האחר, כשם שלפני שש שנים תפס המגזר הערבי את התנהגות הציבור היהודי ונבחריו כהוכחה בוטה לאפליה כלפיו ולנכונות להשפילו ולהרוג בו, כך גם עתה הוא רואה בתגובה הצבאית הישראלית בלבנון אות ליהירות היהודית. בכעס שמפנה עתה הרוב היהודי כלפי האוכלוסייה הערבית על הזדהותה עם מי שנתפש בעיניו כאויב, רואה האחרונה ביטוי לניכורו מרגשותיה ולהתעלמותו מצרכיה. מעגל הקסמים העוין הזה מוסיף להסתחרר כשהוא צובר משקעים המועדים לשבור את צירו.

החודש מלאו שש שנים להתלקחות האלימה של המגזר הערבי ושלוש שנים להגשת דו"ח ועדת אור, שנועד לכאורהלתקן את הקלקלות שגרמו לפרוץ המהומות. המצב רק הוחמר מאז: השלטון הישראלי לא עשה דבר ממשי לשיפור הרגשתו של הציבור הערבי, בוודאי שלא מימש שום המלצה משמעותית שנכללה בדו"ח ועדת החקירה; ואילו במגזר הערבי גברה תחושת הניכור מהמדינה: ירי הקטיושות והטילים מצד חיזבאללה, שהרגו גם בו, נתפש בעיניו כלגיטימי; הח"כים של בל"ד מבקרים בסוריה ובלבנון ומביעים הזדהות דווקא עם עמיהם ולא עם מדינתם; ובאום אל-פחם מבטיח השייח ראאד סלאח כי קרוב היום שבו ירושלים תהיה בירת החליפות האיסלמית.

היהודים והפלשתינאים אזרחי ישראל צוברים סיבות לחשוש אלה מאלה ולהיערך ליום פקודה. המצב נעשה נפיץ יותר ויותר, עד שעו"ד עלי חיידר, מנכ"ל-משותף של עמותת "סיכוי", מזהיר כי אם לא יחול מפנה ביחס השלטון לאוכלוסייה הערבית, התפרצות אלימה נוספת בוא תבוא. מהעבר האחר, מציעים אפי איתם ואביגדור ליברמן פתרונות גזעניים של טרנספר, וגורפים אהדה בציבור היהודי. כל צד וההתכנסות השבלולית שלו בצדקתו: ערביי ישראל רואים את קיפוחם, את הדרתם מניהול ענייני המדינה ואת העוול ההיסטורי שנגרם להם ב-48'; ואילו לנגד עיני היהודים עומד האיום הגלום בהזדהותם של ערביי ישראל עם אויביה.

במלחמה האחרונה נחצה קו: ערביי ישראל לא היססו לחשוף בגלוי את הזדהותם עם האויב ולהעדיף את זיקתם אליו על פני מחויבותם למדינה שהם אזרחיה; והם עשו זאת בנסיבות שבהן לא היתה עילה להתקפת חיזבאללה על ישראל. שולי דיכטר, מנכ"ל-משותף ב"סיכוי", אמנם מגדיר את התפנית בניסוח מתון יותר: הוא רואה בה "תפקיד שלקחו על עצמם ערביי ישראל להנכיח בה את המודעות והתודעה של העולם הערבי להרס בלבנון"; אבל מלים רכות לא ישנו את המציאות: ההתנגשות בין נאמנותם של האזרחים הערבים למדינה ובין זיקתם לאומה הערבית (לא רק לעם הפלשתיני) מחריפה והולכת. ביסודה, עומד סירובם להכיר בלגיטימיות של הרעיון הציוני - סירוב שמפרנסת אותו מדיניות הקיפוח האווילית והמרושעת של ממשלות ישראל לדורותיהן.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©