| w w w . h a a r e t z . c o . i l |
|
|
|||||||||
|
עודכן ב- 05:36 06/03/2006
שימו לב לקריאת המצוקההפיגוע בכנסיית הבשורה עלול להיות הניצוץ שיוביל להרס ישראלמאת איציק גרשוני במבט ראשון, אין לכאורה לנו כיהודים כל סיבה לדאגה בעקבות האירועים שלשום בנצרת. הרי מה קרה כאן? שלושה מטורפים החליטו בשל בעיותיהם האישיות, וללא כל מניע לאומני, לפעול כפי שפעלו כדי לעורר תשומת לב. אך מי שיקשיב לדבריהם של תושבים ערבים בעקבות האירוע, ולהצהרות פרנסי הציבור הערבי, יבחין מיד בכתובת שעל הקיר. נכון, אנחנו ערב בחירות. נכון, יש מנהיגים ערבים שההתלהמות היא לחם חוקם. אך נכון גם שראש הכנסייה הקתולית, הפטריארך מישל סבאח, מעולם לא נחשד כאישיות המפזרת סיסמאות דמגוגיות. וכאשר הוא אומר שהמשך קיומה של ישראל תלוי בעתיד היחסים בין המגזרים, ושעל ממשלת ישראל לקבל אחריות מלאה על האירוע ולטפל בגורמים שצמחו על מצע של שנאה והתרסה נגד הציבור הערבי, כדאי לשים לב לדבריו. וכאשר יו"ר ועדת המעקב, שווקי חטיב, אומר כי "הציבור הערבי לא יכול לספוג עוד מכות כאלה", ומזהיר את ראשי המדינה מכל ניסיון נוסף לפגוע בציבור הערבי על כל עדותיו או סמליו", צריך להבין שזו אינה סיסמת בחירות. זוהי קריאת מצוקה אמיתית של אוכלוסייה שחשה שהחוט מתוח עד לקצה, ואוי לנו אם ניתן לו להיקרע. להמחשת הפחד מאיבוד שליטה, הוסיף חטיב: "כל חברה שנדחקת לשוליים בשל עוני, אבטלה וקיפוח, מתפרצת. 58 שנים אנו נלחמים על זכויותינו הדמוקרטיות לשוויון, אך כוח הסבל שלנו הולך ונחלש. מישהו צריך לעצור את ההידרדרות". בל נטעה את עצמנו. אין פה איום בהתנגשות אלימה, יש פה איום על קיומה של מדינת ישראל. יש פה פחד אמיתי של אוכלוסייה מנוכרת אשר המדינה, כולל כל מנהיגיה וממשלותיה, לא רק שלא השכילה לאמצה לחיק חברה הישראלית, אלא הגבירה את הניכור והדה-לגיטימציה שלה. קצרה היריעה מלהביא דוגמאות רבות. אך די אם נזכיר את הריגתם של 12 צעירים באוקטובר 2000, ואי מיצוי הדין עם איש מהשוטרים, ובהמשך, הריגתם של עוד 19 אזרחים ערבים בהיתקלויות שונות עם המשטרה, כאשר רובם ככולם אינם מגיעים לכדי כתבי אישום. וגם את את השיח הציבורי הערני והמשכיל של שרים וחברי כנסת בסוגיית הדמוגרפיה והטרנספר. אולי לאזרחים היהודים בישראל ברור שמעשיה של המשפחה הסהרורית הזאת אינם באים על רקע לאומני, קל וחומר כאשר האם והבת הן נוצריות. אך בעיני הערבים המעשה נראה שונה לחלוטין. הוא נתפש כהתגרות קשה, כעוד פעולה שהממסד אחראי לה בגלל אותה דה-לגיטימציה מובנית של הקהילה הערבית. אותה דה-לגיטימציה היא שמאפשרת, ואפילו מעודדת, מעשים כגון אלו. פעולה מטורפת של יחידים אינה עילה להתפרצות התנגשויות, אך היא הטריגר, היא הניצוץ. היא אינה הסיבה. הסיבה כתובה בגדול על הקיר. הכותב הוא פעיל בעמותת סיכוי - עמותה לקידום שיוויון אזרחי | |||||||||
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" © | |||||||||