 י"ב אב תשס"ג 10 באוגוסט 2003 |
מן התקשורת אוטמים אותך, מולדת
שולי דיכטר |
 | ||
גבול חי מזין את המערכות הפנימיות של החברה, מחדד את זהותה ומאפשר לה לתקשר עם סביבתה. הגדר מול קלקיליה היא מוטציה חולנית של גבול כזה
לא צריך לחכות לדוד מאמריקה שיעשה את העבודה בשבילנו. אבירי ההפרדה, שהרימו
קול גדול בשנתיים האחרונות בעד הקמת חיץ מול הפלשתינים, הם אלה שצריכים
לעצור את בניית הגדר, באותו להט בו תבעו את הקמתה. אין צורך להוכיח עוד, כי
בתוואי בו היא נבנית כעת, חוסמת הגדר את כל מפות הדרכים, והיא מהווה ויתור
על האפשרות הבריאה של קביעת גבול מדיני בינינו לבין הפלשתינים למשך שנים
רבות.בעשורים האחרונים ניסה, לשווא, השמאל הישראלי לשכנע את הציבור בנחיצותו של גבול, שיאפשר הגלדת הפצעים של 1948 ויפתח אופק ליחסים בריאים עם הפלשתינים. אולי הייאוש מהאפשרות ליצור כאן גבול חי בינינו לבין הפלשתינים הוביל לתמיכה בחומה הזאת, ולכן מתעלמים תומכי ההפרדה מהעובדה שהחומה אינה מוקמת על גבולות ,1967 אלא יוצרת כלא פלשתיני בלב א"י המנדטורית. יש להניח שהם לא פיללו לחומת בטון משולבת עם מערכת גדרות אלקטרונית, שתכלא את הפלשתינים בתוך שני איים קטנים על פחות מ-%50 משטח הגדה המערבית. גדר הבטון מול קלקיליה אינה אלא מוטציה חולנית של המושג החיובי "גבול". גבול בריא הוא המקום בו מרגישה החברה את סביבתה, והתנהגותה פנימה גם מושפעת מכך. גבול חי ונושם מזין את המערכות הפנימיות של החברה, ומחדד את זהותה המיוחדת אשר מתקשרת עם סביבתה מבחינה תרבותית, כלכלית וחברתית. בתנאים של גבול בריא ובר-קיימא, חדרי לבה של המדינה פועלים היטב, שולחים נימי דם חיוניים ועצבים רגישים עד לגבול וממנו, מחליפים כספים, תרבות, סחורות, ומייצרים אנרגיה חיונית לפעולתה התקינה. ללא גבול חי ונושם אין למדינה אפשרות לעצב זהות פעילה, ואז יקפאו בה הקולקטיבים האנושיים, וילקו בניוון שרירים זהותי. הדוגמאות הטריות לכך היו מעבר למסך הברזל. משהוסר המסך - חזרו הקולקטיבים שהיו כלואים בו לנשום, והחלו במסע כואב להבראה ולהגדרה עצמית מחדש. הפלשתינים מייצגים את הכישלון הגדול ביותר של המדינה, והמציאות שלהם מתדפקת על דלתות חדרי הלב שלנו יום-יום. לכן, אולי, ניתוק המגע הוא זה שמעורר את דמיונם של רבים בינינו. הישראלים מתנכרים לפלשתינים אזרחי ישראל, ומתרחקים מן הנעשה בשטחים. חלקם נגעל מעצמו מבחינה מוסרית, וחלק סולד מן המגע עם העליבות של הפלשתינים. אלה וגם אלה רוצים להתנתק או אף לברוח, ויעידו על כך החיילים הקרביים, ששחרורם מן הצבא אינו תקף, אלא עד שירחיקו אלפי מילין להודו או לדרום אמריקה. כך, באורח מוזר, הופך איטום התודעה והמודעות העצמית - לחלום הישראלי המתוק. לדוגמה, קריאת הקרב של השלום אותו הציע אהוד ברק: "הם שם - ואנחנו כאן", היא אכן משאת נפשם של יהודים בישראל. האשליה היא, ששלוות הנפש בארצנו הקטנטונת, מנותקים מהפלשתינים ומכישלוננו ההיסטורי, תובטח רק אם נצליח לחצוץ סופית ופיזית בינינו לבינם. האשליה הרווחת בקרב הישראלים היא, כי איטום זה ישאיר אותנו פתוחים כלפי המערב, ויהפוך את ישראל למדינת היי-טק ותרבות מערבית, כאשר תל-אביב היא מנהטן לחוף הים התיכון. אשליה זו לוקה מראש במחלה, שתמית אותנו במהרה: תוך כדי חסימה עצמית והתרחקות ממודעות למציאות המיידית, תביא החומה, במקום גבול עם הפלשתינים, גם לאיטום שריר הלב הישראלי. התנתקות פיזית ומנטלית מהסביבה היא סממן של דיכאון אובדני שקשה לטעות בו. ואולם, באורח טראגי מאיים הדור השלישי של הציונות לאטום את הקיום היהודי ולחנוק אותו בין חומות הכלא שיצר לעצמו. חומת ההפרדה מייצגת את הכישלון של המדינה, שלקחה על עצמה להגשים את הציונות, לספק לעצמה סביבה שמאפשרת פריחה. לא צריך לסמוך על נשיא ארה"ב ועל היועצת שלו שיצילו אותנו. המדינה חייבת להתעשת, ולדאוג לאזרחיה לעסקה ראויה עם השכנים, שלא תחייב חומות. על התומכים בהפרדה, מצדם, לקום לארגן הפגנות, ללחוץ ולומר: "לא להפרדה הזאת התכוונו". לפחות זה. |
|