לויאליות לדואליות אורי גופר טוען שאנו יכולים להלין רק על עצמנו, אם נמשיך להתעלם מהנכבה ונשדר זלזול בדמוקרטיה 26/7/2007 הסערה התורנית סביב הכוונה לאזכר את הנכבה הפלשתינית בספר לימוד ישראלי המיועד למערכת החינוך הערבית, מעוררת פולמוס יצרי ביחס לגבולות האסור והמותר במדינת ישראל. לא מכבר, היה זה יושב ראש הסוכנות היהודית לשעבר, אברהם בורג, אשר הצית את הדיון בנושא כשקרא לביטול הגדרת המדינה כמדינה יהודית, קריאה שהובילה גם היא לשלל תגובות נזעמות. הגדרתה העצמית של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כבר מזמן התקבעה בתודעת הציבור היהודי כסוג של אקסיומה, שאינה טעונה הוכחה כי אם זקוקה להגנה מפני כל אלה הטוענים אחרת. לאחרונה, אף אישר היועץ המשפטי לממשלה במכתב אשר נשלח אל ארגון עדאלה, כי שירות הבטחון הכללי רשאי לפעול במגוון אמצעים כנגד קבוצות ופרטים המנסים להביא לשינוי הגדרה זו, גם אם פעולתם נעשית באופן חוקי ובמסגרת הכללים הדמוקרטיים. מטבע הדברים מופנה האיום המופיע במכתב בעיקר כלפי האוכלוסייה הערבית-פלשתינית, שהיא הנושאת העיקרית במחיר של הניסיון רב-השנים לאחוז את המקל משני הקצוות, ולכן יוצאת כנגדו. בהיעדר יכולת מעשית לשלוט על גורלם, מנסים הערבים החיים בישראל לגרום לציבור היהודי להתייחס למצוקתם, בכל הכלים הדמוקרטיים שעומדים לרשותם. אלא ששורש הבעיה לאו דווקא טמון בחוסר-מודעות מצידו של הציבור היהודי לפערים הקיימים. נהפוך הוא, בשיח הציבורי ובמוסדות הממשל מתגלה מודעות רבה לפערים, גם אם לא למלוא היקף ההפליה, עומקה ורבדיה. יתרה מזאת, סקרי דעת-קהל מלמדים כי רובו של הציבור היהודי מאמין באופן עקבי בנחיצותו של שוויון אזרחי בין יהודים וערבים, אך בה בעת מחזיק גם בעמדות בלתי-דמוקרטיות בעליל השוללות את עצם הלגיטימיות של הציבור הערבי-פלשתיני. הסברים פסיכולוגיים שונים, כגון צרכים מתחרים כדוגמת הצורך בביטחון אל מול הצורך בדימוי עצמי חיובי ומוסרי, עשויים להסביר מראית עין של "פיצול אישיות" זו. מכאן ניתן להסיק כי גם ברמת הפרט, כמו ברמת הקבוצה, שיקולי ביטחון מפני איום ממשי או מדומה גוברים על כל שיקול אחר. אחרת, לא ניתן להבין את עומק הפערים בין שתי האוכלוסיות בכל תחומי החיים.  אין פלא, אפוא, שהציבור הערבי-פלשתיני אינו מקבל בשתיקה את המצב המתמשך ויוזם פעולות בדרכים דמוקרטיות שנועדות להעיר את הזרם המרכזי בציבור היהודי מנמנומו, ולהבהיר לו שכך המצב אינו יכול להימשך. בהקשר זה פורסמו בחודשים האחרונים ארבעה מסמכי חזון מכוננים שונים, אשר נוסחו על ידי קבוצות אינטלקטואלים ומובילי דעת-קהל ערבים, אזרחי המדינה. המסמכים מציגים חשבון נפש נוקב המופנה הן כלפי המדינה וקבוצת הרוב היהודית והן כלפי החברה הערבית בישראל. המסמכים תובעים שינויים חברתיים מרחיקי לכת, משתי האוכלוסיות, ומתריעים על הסכנה שבהמשך המגמות הנוכחיות. כוחה של מילה אך הקול המתריע הופך עד מהרה לקול שמרתיע. ואם לשפוט על-פי מרבית התגובות שנתפרסמו למסמכים השונים, מסע דה-הלגיטימציה למסמכים ולציבור הערבי העומד מאחוריהם יימשך. הקולות המתונים הקוראים לדיאלוג אמיתי ומאתגר, יסווגו שוב כקולות קיצוניים ומסוכנים, תוך התעלמות מכך שעצם ההזמנה לדיאלוג מבטאת ניסיון להשתלבות ולא לשלילת עצם קיומו של האחר.  מסמכי החזון מציפים סוגיה שאין מרבים להתעמק בה, אף לא בקרב חוגים הנחשבים לליברליים, והיא סוגיית המקור ממנו שואבות תביעות הציבור הערבי-פלשתיני את הלגיטימיות שלהן. המשותף לארבעת המסמכים, ואחת הנקודות שרובו המכריע של הציבור היהודי מתקשה לעכל, הוא שתביעת הזכויות מצד הערבים נעשית על בסיס עובדת היותם מיעוט-יליד במדינה המהווֶה קולקטיב לאומי מובחן. תביעת שוויון על בסיס אזרחות משותפת בלבד, לעולם לא תוכל לספק שוויון אמיתי לשני הלאומים החיים במדינה. למרות זאת, עד היום מעולם לא הכירה המדינה בזכויות הערבים בישראל מתוקף היותם קולקטיב. אלא שהדואליות המאפיינת את החברה הישראלית-יהודית מוצאת את ביטויה גם בסוגיה זו. לכן, הגבלת הזכויות הניתנות לערבים במדינה נעשית מתוך ראייתם כקולקטיב לאומי בעוד שבשיח השוויון, אם אכן מתקיים, מטושטשת עובדה זו כמו גם הנסיבות ההיסטוריות הייחודיות של קבוצה זו (אפרופו המהומה סביב אזכור ראשון של הנכבה בחומר לימודי), כשההתמקדות היא בתביעות המגיעות לערבים הפלשתינים מתוקף היותם אזרחים "בלבד". מסמכי החזון אינם מניחים לסתירה זו לחמוק מהשיח ומציגים דרישה להכרעה שתהייה לא רק שוויונית, אלא גם צודקת. ניתן להתווכח עם הטענות והתביעות המועלות במסמכים השונים ואפשר גם לדון באופן הצגת הנכבה בספרי לימוד ישראליים. אך הטעות החמורה ביותר מצדו של הציבור היהודי בישראל תהיה להגדיר תביעות אלה כמסוכנות ולהתעלם מהן. לאמיתו של דבר, הסכנה האמיתית המונחת לפתחו של הציבור היהודי הינה ההשלכות ארוכות-הטווח של היחס המבטל והתוקפני שהיוזמות והמסמכים השונים זוכים לו מצד היהודים. זוהי הזדמנות היסטורית לדיאלוג, אך כאשר אנו היהודים חוסמים כל אפשרות להביא לשינוי אמיתי באמצעות הידברות ושימוש בכלים דמוקרטיים, אנחנו משדרים מסר ברור להנהגה הערבית הנוכחית ובייחוד לזו שברבות הימים תתפוס את מקומה, כי לא משימוש בכלים דמוקרטיים תצמח ישועתם. נהוג לומר כי למילה הכתובה יש כוח, ומסמכי החזון השונים אכן משופעים במילים ובאמירות חזקות. מה חבל שלא לכוח שכזה מתייחסת האמונה הרווחת בשתי הקבוצות המסוכסכות כי "הם מבינים רק כוח". ועל כך, אין לנו להלין אלא על עצמנו. הכותב הוא פסיכולוג חברתי ומנהל-שותף בפרויקט מעקב אור של עמותת סיכוי