ארווין גרין בטקס החנוכה. רק לאחרונה למד שיש מיליון ערבים בישראל (צילום: איציק בן מלכי, הארץ)

לא בכל יום מקבל יהודי אמריקאי אזרחות כבוד של עיר ערבית בישראל. לפני שלושה שבועות זה קרה לארווין גרין, יהודי בן 95 מדטרויט, שקיבל את אזרחות הכבוד של נצרת, בעיצומו של טקס חנוכת מרכז מפואר "להתפתחות הילד", שאותו תרם גרין לעיר (750 אלף דולר).

הטקס חתם סאגה נפתלת שארכה כחמש שנים. תחילתה בהצעה מצד אחד מחבריו של גרין לתרום להקמת מרכז טניס משותף לנצרת ולנצרת עילית. לדברי גרין, "זו היתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לעובדה שיש יותר ממיליון ערבים בישראל ולמצבם הקשה". בגבור הלחצים מצד עיריית נצרת עילית להקים את המרכז דווקא בתחומה, הגיב גרין בהחלטה לתרום דווקא לנצרת הערבית. ראש העיר הערבית, ראמז ג'רייסי, הוזמן לביתו בדטרויט כדי לסכם על יעד תרומה שתופנה לעירו, וכך נולד המרכז להתפתחות הילד.

המרכז של גרין הוא דוגמה לתהליך חדש המתפתח בשנים האחרונות: תרומתם של ארגונים ונדבנים יהודיים מהתפוצות (כמעט רק מארצות הברית) למגזר הערבי בישראל. כפי שאומר גרין עצמו, הם אינם עושים זאת רק מטעמים הומניטריים אלא גם מהכרה גוברת והולכת ש"קידום שוויון הזכויות והמעמד של הערבים בישראל חשוב מאוד למדינה בכלל".


בין הגופים המעורבים במגמה החדשה אפשר למנות ארבעה בולטים במיוחד. הראשון הוא "הקרן החדשה לישראל", שקמה בראשית שנות התשעים מתוך רצון של תורמים מהאגף הליברלי של יהדות צפון אמריקה להשקיע לא רק בקידום הציונות (עלייה והתיישבות) אלא גם בדמותה הליברלית של החברה הישראלית. מכאן באו ההשקעות גם בתנועות דתיות ליברליות, גם בפעילות רווחה בכלל וגם בהשקעות במגזר הערבי (הן בתחום הרווחה והן בתחום הדו-קיום).

הגוף השני הוא הג'וינט, הג'וינט מעורב מאז הקמת המדינה גם במגזר הערבי, מעצם תרומתו לפעולות רווחה (במיוחד לקשישים וילדים) במדינה. אלא שלדברי אליוט גולדשטיין, מנהל הקשרים של "ג'וינט ישראל" עם הקהילות היהודיות בארה"ב, מאז סוף שנות התשעים ניכרת בארגון מגמה להשקעות ייחודיות במגזר הערבי, ובניגוד לעבר, מגויסות תרומות המיועדות בלעדית למגזר הזה. כך למשל הקימה קרן אוורט, קרן פרטית של משפחה יהודית אמידה מניו יורק, פרויקט לקידום המגזר הדרוזי (בין השאר, בהכשרת צעירים דרוזים לבחינות הבגרות). קרן משפחתית אחרת, זו של משפחת לורי מסן פרנסיסקו, התגייסה לקידום המגזר הבדווי, בין השאר במימון משכורתו של נציג בדואי-ישראלי שיפעל לקידום מעמדם של הכפרים הבדוויים הלא-מוכרים בנגב.

הגוף השלישי הוא "קרן אברהם", שהוקמה לפני כ-15 שנה על ידי המיליונר היהודי-האמריקאי אלן סליפקה. קרן זו אינה מיועדת לענייני רווחה אלא רק לקידום הדו-קיום בין יהודים לערבים. לפחות לכאורה, פירוש הדבר שהיא לא אמורה לתרום לשירותים למען הציבור הערבי, אלא רק לפרויקטים חינוכיים משותפים. בפועל המצב שונה משום שהגדרת התרומה לדו-קיום גמישה מעט. כך למשל מספר מנכ"ל הקרן, דן פתיר, כי אחד הפרויקטים המרכזיים שלה בשנתיים האחרונות הוא הכשרת שוטרים קהילתיים למגזר הערבי. ההצדקה להכללת פרויקט כזה בקרן העוסקת רק בדו-קיום מוסברת בכך ש"רוב השוטרים המכהנים במגזר הערבי הם יהודים, ולכן הצורך הגדול בהכשרה מתאימה למילוי התפקיד".

הגוף הרביעי הוא "הפורום להסכמה אזרחית", שהוקם לפני כארבע שנים ביוזמת ח"כ הרב מיכאל מלכיאור (בתפקידו אז כשר לענייני תפוצות וחברה). בניגוד לגופים האחרים, "הפורום" אינו ארגון המחלק כספים. הוא תורם את חלקו בשידוך בין תורמים יהודים לפרויקטים במגזר הערבי (בין היתר, שידך בין גרין לעיריית נצרת) וכן בטיפוח לובי ציבורי ופרלמנטרי לקידום המגזר הערבי (בכנסת עומדים במשותף בראש הלובי מלכיאור וח"כ עיסאם מח'ול מחד"ש).

פעילותם של הארגונים האלה נפגשת ברצונם הגובר והולך של נדבנים יהודים-אמריקאים לתרום למגזר הערבי. החידוש העיקרי הוא שכבר לא מדובר רק בפילנתרופים יחידים, בעלי גישה ליברלית ואהדה למיעוטים, אלא גם בממסד היהודי. הדבר בא לידי ביטוי בהתחלת התגייסותן של הפדרציות היהודיות (ארגוני הגג של הקהילות בערים השונות) לעניין. הבולטת שבהן היא הפדרציה בסן פרנסיסקו - אמנם בעלת רקע ומסורת ליברליים מובהקים - שלפני שנים אחדות החליטה שאת כל תרומתה בתחום קידום הגיל הרך בישראל תעניק למגזר הערבי. לדברי דבורה פריד, רכזת הגיל הרך בארגון "אשלים" של הג'וינט (השותף לפעילות מן הצד המקצועי), "הדבר נעשה מתוך הכרה בכך שבעיות הגיל הרך בחברה הערבית גם שונות וגם מוזנחות הרבה יותר מאלה שבמגזר היהודי".


מהומות אוקטובר 2000 היו ללא ספק זרז משמעותי בקידום התהליך. פתיר מספר שבעקבות המהומות שינה ארגונו עיקרון חשוב במדיניותו: "מארגון שעסק בלעדית בקבלת בקשות לתרומות 'מן השטח', התחלנו מאז גם ליזום בעצמנו פרויקטים שנראו לנו חשובים, כדוגמת פרויקט ללימוד השפה הערבית בבתי ספר יהודיים והכנת תוכנית לימודים מיוחדת בתחום הדו-קיום".

מנגד, מהומות אוקטובר והאינתיפאדה יצרו בחלקים אחרים של הממסד היהודי, במיוחד אלה שאינם שמאל ליברלי אלא נמנים יותר עם "המרכז", תחושת רתיעה מעיסוק במגזר הערבי ורצון להתרכז דווקא בתרומה לנפגעי הטרור היהודים.

סיפור יוזמתו של בריאן לורי מנובמבר 2001 משקף את שני צדי המטבע: באותה תקופה יזם לורי, לשעבר מנכ"ל המגבית היהודית בארה"ב, כינוס של ראשי הפדרציות היהודיות שם, במגמה לגייס אותן לטובת הציבור הערבי בישראל. מבחינתו, עיתוי היוזמה אכן נבע ממהומות אוקטובר, אבל בה במידה הוא גם תולה את כישלונה בעיתוי הזה: "היוזמה נולדה מתוך תחושה שמצבם של ערביי ישראל, ובעיית היחס אליהם מצד רשויות המדינה, הוא נושא חיוני לעתיד המדינה ולביטחונה. מצד שני, ברור שבאותה תקופה זה לא מה שעמד בראש מעיינם של יהודי ארה"ב: אצל חלקם אפילו היתה התנגדות משום ש'ערבי' זוהה עם טרור".

מכל מקום, התהליך של תרומת יהודי התפוצות למגזר הערבי בישראל עוד בחיתוליו. כפי שאומר מלכיאור: "מוגזם לדבר על 'התגייסות' יהודי התפוצות לטובת הציבור הערבי. אנחנו עוד בתחילת הדרך של קיום המודעות של היהודים לסוגיה הזאת ולחשיבותה".

במונחים כספיים הדבר בולט במיוחד: אליעזר יערי, מנכ"ל "הקרן החדשה", מעריך את הסכומים המועברים מיהודי התפוצות למגזר הערבי בפחות מ-10 מיליון דולר בשנה. עם זאת, כבר ניכרת ראשיתה של מגמה, בדמות כמה פרויקטים מקיפים שהוקמו לאחרונה בתחום זה: פורום של נציגי ארגונים יהודיים-אמריקאיים שיעסוק במעקב אחר מצבם של ערביי ישראל ובדרכים לסייע להם, ופרויקט לריכוז שוטף של מידע על מצבם של ערביי ישראל שיועבר למנהיגות היהודית בארה"ב (באמצעות ארגון "סיכוי").


יש מי שחושב, כמו יערי, שהתרומה המשמעותית יותר שיהודי ארה"ב יכולים להרים למען ערביי ישראל אינה בתחום הכספי, אלא בתחום הפוליטי. ההנחה היא שגם אם ממשלת ישראל אינה קשובה כל כך לזעקות הבאות מן המגזר הערבי עצמו, היא תהיה קשובה הרבה יותר לממסד היהודי-אמריקאי, אם זה יחליט להתגייס למען ערביי ישראל (כפי שכבר קרה בסוגיית ההעלאה של בני הפלאשמורה).

ההכרה הזאת כבר מתורגמת למעשה בקרב פעילים ערבים בישראל. לפני כחודשיים טסה לארה"ב משלחת של בכירי "מוסאווא", ארגון לזכויות כלכליות, פוליטיות וחברתיות של הערבים בישראל, למסע פגישות עם אנשי ארגונים יהודיים בולטים. לראשונה, היו אלה הערבים עצמם שיזמו את המסע. לדברי מנכ"ל "מוסאווא", ג'עפר פרח, הם גם לא באו לבקש כסף, אלא תמיכה פוליטית: "מבחינתנו, הקהילה היהודית בעולם היא הקהילה השנייה בחשיבותה לעתיד הציבור הערבי, אחרי היהודים בישראל עצמה". המסע אורגן היטב והמשלחת גם זכתה לסיקור משמעותי בעיתונות היהודית בארה"ב. במיוחד התרשם פרח מנכונותם של אנשי "הליגה נגד השמצה" להתגייס לפעילות למען ערביי ישראל.

האם הפנייה ליהודי ארה"ב מעידה על הכרה באופיה היהודי-הציוני של המדינה? מדבריו של פרח נראה שלאו דווקא: "זה יותר מסובך. אנחנו מכירים בעובדה שהמדינה הזאת היא הביטוי להגדרה העצמית של העם היהודי, ואנחנו בוודאי מכירים במעמד המיוחד שיש ליהודי העולם בישראל. אבל יש הבדל בין 'הזכות להגדרה עצמית של היהודים בישראל' לבין הגדרת המדינה כ'מדינת העם היהודי'".

האם ייתכן שלקשר עם יהודי התפוצות יהיה גם "מחיר" פוליטי מבחינת ערביי ישראל, במובן יכולתם של היהודים לתבוע מהם לרסן רטוריקה קיצונית? בין המרואיינים לכתבה זו יש מי שמשוכנע שכן ומציין, שלא לייחוס, שכבר בוועידת דרבן נמנעו כמה ארגונים ערביים מלחתום על המסמך האנטי-ישראלי החריף שנוסח בוועידת הארגונים הלא-ממשלתיים, בתגובה לאיום חד-משמעי כי אם יחתמו על המסמך תוסר מהם התמיכה של הקרנות היהודיות.

פרח, לעומת זאת, טוען שלפחות ארגונו לא יהיה מוכן לשלם מחיר כזה: "אנחנו חושבים שהציבור הערבי צריך לשנות את הגישה שלו ולפנות ל'זרם המרכזי' של הציבור היהודי, בארץ ובעולם. היום הגישה הזאת הולכת ומתפשטת בקרב הארגונים הערביים, כולל בתנועה האיסלאמית: אם ההפגנות הראשונות למען שחרור השייח ראאד סלאח נעשו בערבית בלבד, כיום בהפגנות שלהם יש גם שלטים רבים בעברית. עם זאת, לא נסכים לשנות את עמדותינו לטובת הקשר עם הארגונים היהודיים. אדרבה, אני מאמין שצריך לקחת כסף רק מקרנות ששותפות אתנו לאותו סדר-יום. כבר היו לנו הצעות תרומה מארגונים וקרנות יהודיים שסירבנו לקחת, בגלל ההבדלים בסדר-היום".