סיכוי - העמותה לקידום שוויון אזרחי (ע"ר)

ההתפרצות של האלימות ברחובות בין אזרחים ערביים ויהודיים במאי 2021 ביפו, לוד, חיפה ושאר הערים המעורבות, הובילה לשאלה קריטית – איך בעצם הגענו למצב הזה?

בניסיון להסביר מה בעצם קרה פה, החלטנו לשפוך אור על חלק מגורמי העומק שהביאו לפרוץ המחאה, ולהבין דרכם איזה כיוון מקבלי החלטות צריכים ויכולים לקחת כדי למנוע החרפה של אלימות ולהתוות דרך לחברה משותפת ושוויונית. המתיחות, המחאה, וגם האלימות שראינו ברחובות לא נוצרו בוואקום. כדי להבין את המציאות מוכרחים להכיר את הרקע, לכן אנחנו מביאים קצת מידע על המציאות היום-יומית שבה חיה החברה הערבית בישראל, מציאות שמאופיינת לא פעם באפליה מתמשכת, הדרה, אי שוויון ואלימות. אנחנו בעמותת סיכוי עוסקים בקידום שוויון וחברה משותפת מזה 30 שנה, ובעמוד זה נפרוס בפניכם מניסיוננו המקצועי את הסיבות השונות שהובילו להיום.

סיבה מס' 1 – המצב בערים המעורבות

מצב הקרקעות והדיור ביישובים הערביים חמור, ומה שקורה בערים המעורבות חמור עוד יותר.

אף שביישובים הערביים הוקצו בשנים האחרונות תקציבים גדולים מאוד (אם כי לא מספקים) לתחום התכנון והבניה, לשכונות הערביות בערים המעורבות לא הוקצו תקציבים משמעותיים לפתרון מצוקת הדיור החמורה. לא רק שהמצב לא השתפר, אלא שהתחולל תהליך שאף הפך אותו לגרוע יותר.

בשנים האחרונות, בחסות ובתקצוב המדינה וחלק מעיריות הערים המעורבות, החלו להתיישב בשכונות מוחלשות בערים המעורבות שחלק ניכר מאוכלוסייתן ערבית, גרעינים תורניים. גרעינים אלה מייצרים תהליך של ג'נטריפיקציה (העלאת ערך הקרקע ודחיקת אוכלוסיות עניות מהמרחב) שיש לו סממנים לאומיים מובהקים. תהליך זה חובר לתהליכי ג'נטריפיקציה בעלי אופי ומניעים נדל"ניים ועסקיים יותר, שמתרחשים בחלק משכונות אלה, בעיקר במרכז הארץ. התוצאה היא במקרים רבים דחיקה של אוכלוסיה ערבית משכונות אלה, וכניסה של אוכלוסייה יהודית חזקה באופן משמעותי שמנכסת לעצמה, בחסות הממשלה והעיריות את המשאבים של המרחב הערבי בערים המעורבות.

בנוסף, בערים המעורבות, רבים מהתושבים הערבים הם צאצאים של אלו שנושלו מבתיהם ב-1948 והועברו בכפייה לבתים בהם הם חיים עכשיו, השייכים לפלסטינים אחרים שגורשו או ברחו ב-48. המדינה לא העניקה להם בעלות על הבתים בהם שוכנו ובמקום, הבתים מנוהלים על ידי עמידר ולא זכאיים למעמד דיירים מוגנים מכיוון שמעמד זה הוענק רק לדור שני ללא אפשרות הורשה. לכן לדור שחי בבתים אלו כיום אין זכויות על הבתים האלו וגם לא על הבתים שמשפחותיהם איבדו ב-1948. הם אינם יכולים לקנות את הבתים בהם הם חיים וחברות כמו עמידר מוכרות אותם במקום לישיבות, ומצב זה מוביל לקושי וכעס גדולים.

במהלך האירועים האחרונים, מהלך זה אף הועצם באופן שתרם משמעותית להתגברות האלימות באזורים אלה. עם פרוץ האירועים הוזרמו לחלק מהערים המעורבות אוטובוסים ובהם אזרחים יהודים חמושים, ברובם תושבי השטחים הכבושים, שבאו לכאורה "להגן על אחיהם". חשוב לציין שמבלי להיכנס לשאלת המניעים של אותן קבוצות מאורגנות ומתוקצבות, אין שום מקום שבמדינה מתוקנת ייכנסו מיליציות אזרחיות חמושות להשליט לכאורה סדר בזירה של חיכוכים ועימותים בין אוכלוסיות אזרחיות. זהו תפקידה של המשטרה. בפועל, ברור שכניסתן של קבוצות אלה הגבירה את האלימות של יהודים כלפי ערבים ושל ערבים כלפי יהודים בערים אלה.

נושא הדיור ומצב הקרקעות ביישובים הערבים ברחבי הארץ חמור, וגם ההשקעה הגדולה של השנים האחרונות לא פתרה את הבעיה. על בעיה זו הצביעה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אירועי אוקטובר 2000, ועדת אור, כבר לפני 20 שנה, באומרה כי המצב "מעורר הדים מצטברים של מאבקים בני מאה שנה ויותר", וש"קשה להתעלם מהמימד הרגשי העז הנלווה לסוגיה זו". הועדה הצביעה על הצורך להקצות את משאבי הקרקע באופן שוויוני ולפי עקרונות של צדק חלוקתי. למרות שבשנים האחרונות יש התחלה של שיפור בנושא זה ביישובים הערביים, ההשקעה והשיפור דילגו לחלוטין על הערים המעורבות.

כך הפכו הערים המעורבות למוקדי תסיסה ומתח בין יהודים לערבים, וזאת מבלי שבכלל דיברנו על פגיעה מתמשכת בשירותי הרווחה ואי השוויון בחינוך, אחוזי הנשירה מבתי הספר, הפשיעה, היעדר האכיפה, היעדר הנגישות לתעסוקה ועוד – דברים שהעמיקו את הפערים ואת תחושות הייאוש והתסכול של החברה הערבית החיה בערים המעורבות.

סיבה מס' 2 – האפלייה התקציבית

איך מתקצבים שוויון אמיתי ועל מי הפיתוח הכלכלי דילג?

השבועיים האחרונים היו כואבים וקשים לכולם, אבל המתיחות, המחאה, וגם האלימות שראינו ברחובות לא נוצרו בוואקום. לכן החלטנו לשפוך אור על גורמי העומק שהביאו להתלקחות האלימה ביחסי ערבים-יהודים., מתוך ניסיון להביא חלק מגורמי העומק שהביאו לפרוץ המחאה, ולהבין דרכם איזה כיוון מקבלי החלטות צריכים ויכולים לקחת כדי להתוות דרך לחברה משותפת ושוויונית. והפעם – פוקוס על מצב הפיתוח הכלכלי בחברה הערבית.

אחת מהמלצות ועדת אור שניתנו לאחר אירועי אוקטובר 2000 הצביעה על הפערים החומריים בין ערבים ליהודים, ועל ההזנחה והאפליה הממשלתית כלפי החברה הערבית כסיבה לזעם המצטבר שגרם לאירועים, וקבעה שעל המדינה מוטלת האחריות לתקן את האפליה בהקצאת המשאבים החומריים ולהביא לשוויון מלא בתחום זה. למרות שעברו שני עשורים, רק בשנים האחרונות הייתה השקעה כלכלית ממשלתית לא מבוטלת בחברה הערבית, שהגיעה לשיאה בתכנית החומש לפיתוח כלכלי ואורבני ביישובים הערביים המכונה "החלטה 922" שעברה בסוף 2015. החלטה זו הביאה תקציבים חדשים לרשויות המקומיות הערביות , והכרה ותיקון של אפליה בחלק ממנגנוני ההקצאה של תקציבים שנתיים לחברה הערבית. המשמעות: שבשורה של תחומים, הקצאת התקציבים נעשית לפי שיעורה של החברה הערבית באוכלוסיה, ובהתאם לפערים שנוצרו בהם במהלך השנים.

אבל מה 922 לא עשתה? היא דילגה על כמה תחומים קריטיים ואזורים גיאוגרפיים חשובים ביותר, שלא במקרה ראינו דווקא בהם את התפרצות המחאה. קודם כל, היא לא יושמה במלואה – רק שני שליש מהתקציב הוקצו ובכל התחומים – ובעיקר בתכנון ובנייה, נותרה עוד עבודה רבה עד לצמצום פערים משמעותי. בנוסף, ההחלטה עוסקת בעיקר בתחומים שיש להם קשר ישיר לתעסוקה, אך אינה מייצרת תיקונים משמעותיים בתחומי הרווחה, הבריאות, החינוך התיכוני והמאבק באלימות. סוגיית שירותי הרווחה היא קריטית במיוחד לחברה הערבית כיוון ששיעור הנזקקים לשירותי הרווחה בה הוא גבוה ביותר. ותחום החינוך שנותר ללא מענה מייצר תסכול אדירים, כיוון שהפערים בו חמורים במיוחד: תלמידי תיכון ערבים מתוקצבים ב-38%-75% פחות מתלמידי תיכון יהודיים. תלמיד תיכון יהודי במצב הכלכלי הנמוך ביותר מקבל תקציב שנתי של 45 אלף שקל, ואילו מקבילו הערבי מקבל תקציב נמוך ב-40% (26.7 אלף שקל בשנה). כתוצאה, הפערים בהישגי התלמידים היהודים והערבים בישראל במבחני הפיז"ה הם אדירים – פערים גדולים יותר מבכל מדינה אחרת שנבחנה באותם מבחנים. דווקא בתיכונים – מוסדות שמכינים תלמידים להשכלה גבוהה, שמשפיעה משמעותית על אפשרויות התעסוקה ורווחתם הכלכלית כמבוגרים, המדינה מרחיבה את הפער בין יהודים וערבים. ודווקא את התלמידים הערבים מהמעמדות המוחלשים ביותר, שזקוקים יותר מכולם להשקעה ותקציבים – המדינה מפלה במיוחד. ועל ההשלכות של מהעדר תקציבים לתחום המאבק באלימות אנחנו כותבים פה תדיר – מעל 100 נרצחים בחברה הערבית בשנה שעברה ו-33 כבר השנה.

ולא פחות חשוב מכך, ההחלטה דילגה על הערים המעורבות ועל הכפרים הלא מוכרים בנגב. מעל 10% מהאוכלוסייה הערבית חיים בערים מעורבות – בחיפה, בתל אביב, בעכו, ביפו, ברמלה, בלוד. הערים האלו מעורבות רק על הנייר – בפועל, יש הפרדה כמעט מוחלטת בין התושבים הערבים והיהודים, הפרדה גאוגרפית (לשכונות "ערביות" ושכונות "יהודיות"), הפרדה בחינוך, אבל גם בשוק התעסוקה ובייצוג הפוליטי בדרגים של עובדי העירייה.

בנגב, למרות תכנית ייעודית לפיתוח כלכלי, התכנית לא התייחסה כלל לכפרים הבלתי מוכרים. כל היישובים הבדואים בנגב נמצאים במצב חברתי-כלכלי חמור: כל הרשויות הבדואיות נמצאות באשכול חברתי-כלכלי הנמוך ביותר (מספר 1). 25 אחוז מהתלמידים הבדואים נושרים מהלימודים ולא מסיימים 12 שנות לימוד. האזרחים הבדואים בנגב סובלים מעוני קשה ותובעים קצבת הבטחת הכנסה בשיעור הגבוה פי 3.5 משאר האוכלוסיה. שיעור התעסוקה בקרב האזרחים הבדואים בנגב הוא הנמוך ביותר מקרב כל האוכלוסיות. קרוב לשליש מהבדואים בנגב מובטלים. הכפרים הבלתי-מוכרים, בהם חיים 100,000 אזרחים, נמצאים במצב החמור ביותר, עקב המחסור בתשתיות ושירותים וגם בגלל הריסות הבתים שמבוצעות יותר מאשר ביישובים המוכרים – אבל דווקא אותם החריגו מהתכנית לפיתוח כלכלי, מטעמים פוליטיים של אי-הכרה. הסטטוס החברתי-כלכלי המוחלש של החברה הבדואית לא נוצר בחלל ריק, אלא כתוצאה ישירה של העדר ההכרה, וההפליה ארוכת השנים במשאבים ובתקציבים, וכתוצר של מצב התשתיות, התחבורה, חיבורי הכבישים והנגישות המועטה לחינוך ולמסגרות משלימות. מצב זה תורם לתסכול העמוק של התושבים, לא רק מההזנחה של המדינה, אלא מהפעולות האלימות שהמדינה נוקטת באופן אקטיבי נגדם, כחלק מהמאבק הפוליטי.

מסקנות ועדת אור שניתנו כבר לפני כ-20 שנים היו בבחינת כתובת על הקיר. הן פרטו לפרטים את המסקנות הדרושות משנים של אי שוויון אזרחי וחברתי. אלא שכטבען של ועדות בישראל, בפועל התיקון היה חלקי מאוד, אם בכלל היה כזה. לכן כדי שלא נתעורר שוב עוד 20 שנים ונשאל מה עשינו לא בסדר, מוכרחים כבר עכשיו להבין ולהפנים את הצורך בקידום שוויון מלא בכל התחומים, ובכל האזורים. זו גם הזכות הבסיסית של האזרחים הערבים, וזה גם הבסיס ההכרחי (אך לא הבלעדי) לכינון יחסים חברתיים טובים בין ערבים ליהודים.

סיבה מס' 3 – הזהות הפלסטינית

מי מפחד מדגלי פלסטין ברחובות תל אביב ולמה יש מי שחשוב לו שהשפה הערבית לא תוכר כשפה רשמית בישראל?

בניסיון להסביר מה קרה פה בשבועיים האחרונים, החלטנו לשפוך אור על חלק מגורמי העומק שהביאו לפרוץ המחאה, ולהבין דרכם איזה כיוון מקבלי החלטות צריכים ויכולים לקחת כדי למנוע החרפה של אלימות ולהתוות דרך לחברה משותפת ושוויונית. המתיחות, המחאה, וגם האלימות שראינו ברחובות לא נוצרו בוואקום, לכן בפוסטים הקודמים התמקדנו במצב הדיור בערים המעורבות ובתכניות לפיתוח כלכלי שדילגו על תחומים ואזורים שלמים. אבל כמובן שזה לא מסתיים בזה. הפעם נתמקד בשאלת הזכויות הקולקטיביות ובסוגיות של הכרה בזהות קולקטיבית: ועדת אור – מה היה ומה לא, ועל הכרה בהיבטים קולקטיביים של החברה הערבית.

אם שמעתם שוב ושוב את את שמה של "ועדת אור" עולה במהלך השבועות האחרונים בכל מה שקשור למשבר ולמתח ששטפו את הרחובות ואת סדר היום, זה לא במקרה. המלצות ועדת אור – שקמה בעקבות אירועי אוקטובר 2000 – לא עסקו רק בסוגיות הנוגעות למשאבים חומריים או זכויות אינדיבידואליות של האזרחים הערבים. אחת מהמלצות הוועדה קבעה: "על רשויות השלטון למצוא את הדרכים שיאפשרו לאזרחים הערבים לבטא בחיים הציבוריים את תרבותם וזהותם באופן נאות ומכובד." למעשה, מסר זה מהדהד את הבעיה המרכזית: שהמדינה לא מכירה בזכויותיהם הקולקטיביות של האזרחים הערבים, שהם חלק מלאום פלסטיני עם היסטוריה, תרבות, שפה וזהות ייחודיים.

בתחום זה, המדינה פעלה בעשרים השנים האחרונות באופן הפוך לחלוטין מהמלצות הוועדה, ועשתה זאת באופן אחיד כלפי כלל החברה הערבית. לא רק שלא בוצעו מהלכים של הכרה או הכלה של סממני תרבות וזהות קולקטיביים של החברה הערבית, אלא שחוקקו שורה של חוקים שפגעו באופן משמעותי בהיבטים אלה. הבולטים בין חוקים אלה הם "חוק הלאום", שביטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית ויצר מצב חוקתי של עליונות השפה העברית על פני השפה הערבית, ו"חוק הנכבה", שאיפשר שלילה של מימון ממשלתי וציבורי ממוסדות תרבות המציינים את הנכבה. במקביל, ככל שהופנו יותר משאבים חומריים לחברה הערבית וככל שגברה השתלבותם של האזרחים הערבים בכלכלה, כך גברה התביעה הציבורית כלפיהם לוותר על זהותם הפלסטינית, וגברה חוסר הסבלנות והדה-לגיטימציה הציבורית כלפי סמלים ומאפיינים קולקטיביים ולאומיים כגון שפה ותרבות ערבית, הזדהות עם דגל פלסטין ועוד.

הניסיונות הללו של הממשלה לפגוע בעוצמת ההזדהות הלאומית הפלסטינית בקרב הערבים אזרחי ישראל, ככלל לא יצרו פיחות במעמדם של סמלים וזהויות לאומיות בקרב החברה הערבית, אלא בעיקר העמיקו גילויים של חוסר סבלנות ולעיתים אלימות בקרב הציבור היהודי כלפי סמלים וסממנים אלה.

הסמלים הלאומיים הפלסטינים והנכחת השפה הערבית במרחב הציבורי מתורגמים פעמים רבות על ידי פוליטיקאים, עיתונאים, פרשנים ואחרים כ"נסיונות לפגוע בדמותה של המדינה", כהסתה או פגיעה בסמליה וריבונותה של מדינת ישראל. בפועל, הטיעונים הללו משרתים את מי שהיו מעדיפים שלא לראות פה ערבים כלל ולמחות את הזהות והשפה הערבית כליל מכל נוכחות אפשרית במרחב. אבל הערבית לא תלך לשום מקום, וגם הסמלים לא ייעלמו. הם מייצגים את הזהות המורכבת אך הבלתי ניתנת להפרדה שבין להיות אזרח ערבי בישראל ובו בזמן פלסטיני. העובדה שכה רבים בציבור היהודי מפחדים ממה שכה מעטים מבינים עד הסוף מהו, היא כשל של מערכת החינוך, של התקשורת הישראלית ושל כל נקודות הציון בדרך שהביאו אותנו למצב שבו הנפת דגלי פלסטין או שימוש בסימבולים לאומיים נתפסים כאיום או התרסה. וזו הזדמנות להבהיר שדגל פלסטין הוא דגל הלאום של העם הפלסטיני ולא דגל ספציפי של פת"ח או של הרשות הפלסטינית – כפי שטוענת התקשורת באופן קבוע. הנפת הדגל הפלסטיני לא מבטאת רק הזדהות עם העם הפלסטיני החי מעבר לקו הירוק, אלא את העובדה שהערבים כאן רואים בעצמם מיעוט המופלה על רקע לאומי, גם בשאלות אזרחיות כמו המאבק באלימות.

Silence is Golden